אומנות החיים – זרע התכוונות
לקראת המפגש הראשון של סדנת "אומנות החיים" חשוב לנו לדייק למה אנחנו מזמינים, ולמה לא. זו אינה סדנה טיפולית ש"מצילה" אנשים במצוקתם, וגם לא סדנה לימודית המביאה ידע ונותנת כלים, ואפילו לא סדנה חווייתית שנועדה לחולל התנסות יוצאת דופן וטרנספורמטיבית.
קצת מכל זה כלול, אבל זה לא הדבר המרכזי שאליו אנו מזמינים.
מה, אם כן, נותר?
* * *
כמו שיעורים של אומנות לחימה, יש פה מרכיב של חימום, מרכיב של לימוד תרגילים חדשים, אבל בעיקר אימון המתבסס על התנסות חוזרת, הקשבה ומודעות, והנחיה מסייעת.
אז אנחנו פותחים דוג'ו, פורשים את המזרונים, ומזמינים אתכם להתאמן איתנו.
גם אם נניח שיש לנו כבר חגורה שחורה מסוג כלשהו, האימונים הם גם בשבילנו. בעיקר.
ועדיין נותרה השאלה: על מה מתאמנים פה בעצם?
אומנות לחימה זה מובן, אבל מה זה "אומנות החיים"?
* * *
מכירים את החוויה הזו שבה אתם מרגישים אי נוחות או צרימה בקשר עם מישהו, ואוזרים אומץ ומחליטים לדבר איתו על זה? בהתחלה זה מרגיש מוזר. אתם שוברים את כללי השיחה שעד כאן הנחו את יחסיכם בנוחות, ונכנסים לאזור דמדומים מסוכן, ששום דבר כבר לא ברור בו. צעדיכם שוקעים בבוץ, אתם מגמגמים, לא בטוחים כיצד מתקבלים הדברים. נכנסתם אל תוך חלקת ארץ שנראה שבכלל לא מיועדת להליכתם של אנשים, ולהגיד דברים שבכלל אין מילים להגיד אותם.
אבל אם אתם מתמידים ללכת בערפל הזה, ומבליגים על הדחף לסגת לאחור, אפשר שיקרה משהו חדש: לפתע נפתח הנוף. מה שהיה עמום ושבור, קשה ומגומגם, נעשה פתאום בהיר. ולא רק הוא, באותו רגע אתם כמו פוסעים אל שדה שלם של אמת שבו כל דבר מונח במקומו, ועוד הרבה מאוד מתבהר.
המאמץ השתלם. הגעתם אל "התלת מימד".
ברוכים הבאים לממשות.
* * *
הרבה מן החיים אנו מבלים בתוך בועות של מציאות מדומה.
ספונים בחדר צר בלי לדעת זאת, שכן על קירות חדרינו מוקרנים מראות של נוף המשתרע הרחק לפנינו, וכך נדמה לנו שאנחנו נמצאים בתוך המציאות ממש.
המראות מסתירים את הקירות. אלא אם כן נתנגש בהם, נתקשה להכיר באשליה.
ומדוע בכלל שננסה לצאת מכאן?
הקירות של החדר בנויים מהתניות, הרגלים, פחדים, פצעי ילדות, רעיונות, אסטרטגיות שייכות לא יעילות, נדרים – דברים שאספנו במהלך השנים ונעשו להגיון הפרטי שלנו, ודברים אחרים שירשנו מהורינו וליקטנו מסביבתנו. כל אלה נוחים ומגינים עלינו ברמה מסוימת,
אבל גם מקשים על ההתפתחות האישית,
ומקשים על המפגש עם הזולת,
ומקשים על ההתגשמות של משהו שהוא יותר גדול מאתנו.
* * *
אפשר להבין, אם כן, שמול הניתוק הזה אנחנו מבקשים להתחבר מחדש. והיות והחיבור שלנו עם המציאות הוא לא רק עניין של מחברי צינורות אלא מעשה דינמי, אפשר לנסח זאת גם כך: רוצים אנו ללמוד לשוחח עם המציאות. הדיבור עם המציאות ודיבורה חזרה – הוא החיבור. רוצים אנו ללמוד לשוחח עם המציאות באופן שיביא לידי ביטוי ומיצוי את הפוטנציאל שלנו ואת זה של העולם, ויחזיר אותנו לעוצמתנו הפורחת.
בניסוח נוסף: אנו מבקשים ללמוד לדייק את היחס להוויה כך שכל אחד מאתנו יעשה את חלקו בעולם, וימצא את מקומו בתוך הדבר היותר גדול (השיחה הגדולה).
והשיחה, כשהיא כבר קיימת, חונכת אותנו בדרכה, מעירה אותנו, ועוזרת לנו לתרגל שייכות דיאלוגית – בו זמנית ייחודיות ושייכות.
אז אפשר לומר שעל זה אנחנו מתאמנים – למצוא כל פעם מחדש את הדרך חזרה הביתה.
* * *
ומילה על הדיוק:
הסדנה היא מרחב בו אנו מתאמנים על דיוק היחס להוויה, אבל דיוק במובן האנושי והחי אינו דבר סטטי. ראו איך אדם מצליח לשמור על שיווי משקל כשהוא עומד על זוג רגליים שהוא נקודת משען צרה יחסית. לו היה צריך להעמיד פסל של אדם הוא היה נופל מכל משב רוח. וגם כאן, היצמדות עודפת לדיוק תהיה לא מדויקת. את הדיוק אנחנו מוצאים כל פעם מחדש על ידי זה שאנחנו מתרחקים מן המרכז, מגששים, הולכים לאיבוד, ועושים את דרכנו חזרה. זו לא תורה קשוחה, זו אומנות התנועה.
* * *
החבירה לממשות מאפשרת לנו להיות במגע עם מה שמרפא אותנו ומגדיל אותנו,
ובו זמנית מאפשרת לתרום לאותו אורגן דיאלוגי תלת ממדי המושך אותנו אליו וזקוק לכנותנו וחקירתנו.
ולמי שהמילים הסתבכו לו, והכוונה נעלמה מאחורי ענניהן, אפשר לומר בפשטות שאנחנו מתאמנים להיות אנשים. אנשים בקרב אנשים אחרים.