קווים מנחים לדיאלוג
את הטקסט הבא אנו נוהגים לחלק לפני קבוצות דיאלוג. בתחתית העמוד ניתן למצוא הפניה לקובץ פידיאף לצורך הדפסה:
במילה "דיאלוג" אנו מכוונים לאיכות מסוימת של שיחה.
בשונה ממה שמקובל לחשוב, פירוש הקידומת "דיא" אינו שניים אלא "דרך". האיכות הדיאלוגית מתייחסת לכל שיחה ולא רק לשיחה בין שניים. בכלל זה גם לשיחה שבין אדם לעצמו.
זו איכות של שיחה שיכולה להתפתח מתוך קרבת לבבות, אלא שפעמים רבות הרגלי השיחה המקובלים מונעים התפתחות שכזו. על רקע זה יכולה לעזור התכוונות פנימית. התכוונות פנימית תאפשר לשיחה להפוך למפגש נוכח, פורה, מרענן, המוסיף עוצמה וחיוניות לכל אחד מן השותפים.
העקרונות הבאים, שגם מבדילים בין דיאלוג לויכוח, יכולים לעזור בהתכוונות זו:
|
שותפות |
בדיאלוג, מציאת קרקע משותפת היא המטרה. בוויכוח, ניצחון הוא המטרה. לכן בדיאלוג שני הצדדים עובדים יחדיו לקראת הבנה. בויכוח שני הצדדים עובדים, כל אחד מצדו, לבנות את צדקתו, ולהוכיח שהאחר טועה. דיאלוג מניח שהרבה אנשים מחזיקים כל אחד בחלק אחר של הפתרון וביחד הם יכולים לחבר אותם. ויכוח מניח שישנה תשובה נכונה, ומישהו מסוים יודע אותה. |
|
התחדשות |
בדיאלוג מקשיבים לצד השני מתוך כוונה להבין, למצוא משמעות, ולגלות הזדמנות להתחדש. בויכוח מקשיבים לצד השני על מנת למצוא נקודות תורפה ולהוכיח שאין סיבה להשתנות. לכן דיאלוג מגדיל את האפשרות לשינוי (של נקודות מבט, של המציאות), וויכוח מקטין את הסיכוי שמשהו חדש יקרה. דיאלוג יוצר חשיבה פתוחה, פתיחות לאפשרות הטעות, ופתיחות לאפשרות השינוי. ויכוח יוצר חשיבה סגורה והתעקשות להיות צודק. בדיאלוג כל משתתף מוסר את מיטב מחשבתו, בידיעה שההתבוננות של אנשים אחרים תעזור לשפר אותה ולא דווקא להרוס אותה. בויכוח אדם מגן על מחשבתו כנגד ניסיונות להראות שהיא מוטעית. וכך דיאלוג מגלה הנחות לבחינה מחדש, וויכוח מדחיק אותם לרקע הלא מודע ומתייחס אליהם בתור האמת האחת. |
|
אכפתיות |
דיאלוג כרוך באכפתיות אמיתית לאדם האחר ומחפש לא להתנכר או לפגוע סתם. ויכוח כרוך בהתנגדות לעמדת האחר בלי לשים לב לרגשות, לקשר, לנוכחות, לצרכים של האחר. בדיאלוג מאמין כל צד בכוונה הטובה של האחר גם כשזו עטופה בתוקפנות חיצונית. בויכוח מתפתה כל צד לתוקפנות החיצונית ומשייך לאחר כוונות פוגעניות באופן עקרוני. |
|
חכמה |
בדיאלוג יש כבוד לחכמה שבאה עם האחר וניסיון לקרוא בין השורות, בוויכוח רואים בעיקר את המוגבלות הצפויה והנראית של האחר, ואליה מגיבים כאילו היא כל האדם. בדיאלוג משתתף מחפש את החוזק בטענות של האחר. בוויכוח אדם מחפש את החולשות של העמדה של האחר. דיאלוג קורא להשהיה זמנית של אמונות. ויכוח קורא להשתקעות והתבצרות – כל אחד באמונתו. דיאלוג פותח את האפשרות למצוא פתרון טוב יותר מאשר הפתרונות הקודמים. ויכוח מגן על העמדה של כל אחד כפתרון הטוב ביותר ומוציא מכלל אפשרות פתרונות חדשים. דיאלוג הוא עם "קצה פתוח". ויכוח מחייב מסקנות. |
לדיאלוג אין חוקים, והאיכות הדיאלוגית יכולה לצמוח בנסיבות מגוונות. הנכונות להיפגש ממש, הכבוד לאחר, ההשהיה של התגובתיות, הנכונות לאפשר לשקט להיות חלק מן השיחה, ההסכמה לפסוע בארץ לא נודעת, הרגישות לדקויות, ההקשבה מן הלב, כל אלה יכולים לסייע מאוד, אבל לא להבטיח דבר – דיאלוג תמיד הוא הרפתקה חדשה, והזמנה לפוריות.
שלום דני,
כבר זמן רב לא קראתי אותך וגם לא תקשרנו…
קראתי כעת את זה.
מיד עם קריאתי את המשפט- "בדיאלוג, מציאת קרקע משותפת היא המטרה. בוויכוח, ניצחון הוא המטרה."- תהיתי מה כוונתך בו. עלתה בי השאלה- למה הוא מתכוון כשהוא כותב- "קרקע משותפת"?
עלתה בי השורה מן השיר- "מעבר לדעות הנכון והלא נכון ישנו שדה אפגוש אותך שם" (רומי)
שאלתי את השאלה כי שלוש אפשרויות לכוונת הכותב עלו מולי.
האחת- הקרקע המשותפת היא ההבנות שקיימות בנו כבר ושאנו כבר חולקים אותם ביחד, אתאותן ההבנות. ועל קרקע זו מתחילים את הדיאלוג.
השנייה- השנייה- הקרקע המשותפת היא זו שמעבר לדעות במובן של- מעבר לדעות שכל אחד נושא איתו כבר עכשיו, ולאחר הדיאלוג תתגלה הבנה שהיא "קצה פתוח" (אהבתי את ההגדרה), ושהיא הקרקע המשותפת מלכתחילה, אלא שהיא עדיין לא התגלתה.
השלישית- הקרקע המשותפת היא מה שהוא מעבר לדעות כ'מסקנות' שאנו כבר מגיעים איתם, וגם מעבר לדעות כהבנות שהם 'קצה פתוח' שאיתם אנו מסיימים בסוף הפתוח של הדיאלוג. אלא הקרקע המשותפת היא מה שלפניי הכל, וגם אחריי הכל-אחרי הקצה הפתוח שאי פעם נפגוש, ולפני ראשיתו של דיאלוג בין דעות שנפתחות להבנות פתוחות ומתפתחות… . אחריי הכל, אלו רק צורות. צורות ביטוי רבות, שונות ומנוגדות, של אחד שלם, שהוא המהות מאחורי כל בני האנוש כצורות וכל דעותיהם והבנותיהם ודיבורם… זו שלמות ששוכנת בדממה שמעבר לכל. זו השלמות שבה כל אחד מאיתנו הוא "חלק אלוה ממעל", חלק מתוך ובתך השלם כמו טיפה בתוך האוקיינוס ואין אלא אוקיינוס…
הרביעית- הקרקע המשותפת היא החלקיות שהיא אנחנו כבני אנוש. לא השלמות האחת שמעבר לצורות. אלא לחלקיות שהיא המהות של החלק אלוה ממעל שנשבר והפך להיות חלק שבור, אנושי, שצורתו היא גוף אדם מסוים ו-"גוף הדעות וההבנות שלו". ובמהותו הוא בעצם חלק שנשבר ומבקש להיבנות מחדש על ידי דיאלוג, להיפתח ולהתפתח, להשלים זה עם זה וזה את זה לכדי שלמות ההולכת ומשתלמת, שאל שלמותה (זו מאפשרות ארבע) לא נגיע לעולם בזמן…
והחלק הזה, השבור, כרסיס קיום בחלל הפנוי, בחוץ, רחוק, בודד, הוא מהותנו האנושית המשותפת, הלב האנושי המשותף (להבדיל מהדעות וההבנות של יותר בראש ובשכל), ובה,
בצד אחד שלה- הגעגוע של הלב לחיבור, הפגיעות האנושית שבו, ההסכמה לפתוח את הלב, ולהתחבר עם ה'אחר' ולגלות שהוא לא אחר, שהוא נושא בתוכו את אותה המהות, את אותה החלקיות, את אותו השבר, את אותה כמיהה, את אותה פגיעות, את אותה ההסכמה להיפתח, ולהתחבר שוב, מחדש… צד זה של הלב האנושי הוא החלק שמגיע ובא ובא לידי דיאלוג. והוא היופי האנושי המשותף לכולנו.
ובצד שני שלה- הסגירות של הלב, בגלל פגיעותו, ונפגעותו בעבר, חוסר ההסכמה של הלב להיפתח ולהתחבר שוב, הפחד והצורך להגן על עצמו, ועל צורתו שאיתה הוא מזדהה ומזוהה- גופו הנפרד ודעותיו הסגורות. צד זה של הלב האנושי הוא המגיע מלכתחילה לוויכוח, ולא נכון לדיאלוג. וגם הוא, הצד הזה, משתף לכולנו בני האדם, ואף הוא, כשהוא מבוטא מהלב הפתוח בכנות הלב, הופך להיות חלק מהדיאלוג עצמו, וגם הוא, הופך להיות מה שהוא באמת- חלק מהיופי האנושי, המשותף לכולנו.