חקירות על הכתיבה ועל המורכבות
1.
אחרי הרבה שנים של כתיבה הגעתי לנקודה שבה שוב איני יודע מה אני כותב, למה אני כותב והאם בכלל אני רוצה לכתוב. באותה המידה אני יכול גם לדמיין את הבלתי אפשרי:
שאחדל.
בתולדותיהם של כותבים יש לא מעט סיפורים על הפסקות כתיבה כאלו שנמשכו לפעמים שנים רבות.
זה יהיה מוזר, לא אזהה את עצמי, ובכל זאת זה אפשרי.
הנה נולד לו דני חדש, שלא ידע את הכתיבה.
2.
אחרי כל השנים הללו הקהל הכריע אותי. אולי התמדתי מדי להישיר אליו מבט, חותר באפלה לחפש את מבטו, תוהה על קנקנו. בסוף הוא הוריד אותי מן הבמה.
אתה לא אמור להישיר מבט אל הקהל, לא יותר משאתה אמור להישיר מבט אל אלוהים.
המקום שממנו אני עומד ומדבר עכשיו, אם כן, הוא במת דמה. אולי מרחמים הם השאירו אותי כאן, או שאולי זה נתון כבר מראש בתוך מערך הכתיבה –
שתהיה במה, ויהיה קהל,
גם אם אני לבד.
3.
אני לא מפסיק לתהות על כוחה של הכתיבה. איך היא מצליחה לעשות את זה? אין לזה שום קשר לכוחה התיאורי-מדעי כביכול. יש פה כשף אמיתי, שככל שאני מתבגר וחוקר אותו יותר, כך אני נותר אילם מול מסתוריו.
כל המחשבות התמימות על מה היא השפה וכיצד הכתיבה יכולה לבטא רעיונות או להשפיע השפעות, לא מתקרבת לגעת באופן שבו היא מקיימת עולם. הדיבור בכלל, בוודאי, אבל הכתיבה בפרט. מה שהיא מחוללת לי ברגע שאני מניח את עטי על הנייר, הוא בכלל לא מסדר הגודל המצוי בתיאורים הרגילים על השפה.
במיוחד כשמדובר בכתיבה יוצרת – כזו שאני מתחיל בה בלי לדעת מה עומד להיות המשפט הבא, לא כל שכן השלם, שהזמן הולך ומגלה אותו ככל שאני ממשיך בדרכי.
(מאבק בין הקהל לאלוהים?)
4.
כשהייתי בן שלוש עשרה ביקרנו כל המשפחה במוזיאון שעונים בארצות הברית. אבי הכול-יכול הזמין כל אחד מאתנו לבחור שעון שהוא רוצה להצטלם לידו, ואני, נרגש מן המהלך המשפחתי-ידידותי הנדיר הזה, חיפשתי במלוא הרצינות אחר השעון שהכי יהלום אותי.
בסוף בחרתי בשעון שקוף שהיה גבוה ממני, ושמבעד לדפנות הזכוכית שלו נגלה המנגנון המאוד מורכב של גלגלי שיניים שהניע אותו.
בתמונה רואים אותי כבר עם חתימת זקן עומד בגאווה נבוכה ליד החבר המגודל הזה שלי שהיה אמור להגיד עליי את כל מה ששוב לא אצטרך להגיד על עצמי: בו בזמן זה ביטא את אהבתי למורכבות, כמו גם את הרצון העז להבין. קישוטים ופעלולים לא עניינו אותי – אני רציתי להבין את המנגנון, ורציתי שיהיה חשוף. אמיתי. כנה.
הנה אני. (אמרתי לאבי, לקהל, לזמן הגדול.)
5.
בחוץ נושבת רוח מזרחית ערה.
בשבועות האחרונים אני חוזר ותוהה על המשך דרכי. יש המון פרויקטים חצי גמורים שממתינים לי. אולי אחזור אליהם בזמן כלשהו בעתיד, אבל בינתיים הם לא מושכים את ליבי. הם מושהים, וליבת סיבתם הולכת ודועכת ככל שעובר הזמן.
מחשבה קטנה טרדה את מנוחתי הלילה – כל כך הרבה דברים ידעתי בצעירותי שאני רוצה להגשים, כל כך הרבה דברים שהיה בוער לחקור, לברר להגיד. כל כך הרבה דברים שסיקרנו ועניינו אותי. חלקם הוגשמו חלקם לא, אבל נדמה שבין אם הוגשמו או לא, הקריאה המקורית נותרה, והיא כביכול ממשיכה לרדוף אותי בדרישה לפרויקטים חדשים של תשובה. אבל האם כל זה עדיין שייך אליי? האם לא ייתכן שהשתנתי בכל השנים הללו ומה שמעניין אותי עכשיו הוא בעצם דברים אחרים? נכון, לא נתתי תשובה ממצה בעניינים רבים, ועניינים אחרים בכלל נותרו פתוחים – אבל האם אני צריך עדיין להיות מחויב להם? האם לא הגיע הזמן שאחיה את חיי עכשיו – חיי בן חמישים וארבע, שאולי עניינים אחרים בכלל מעסיקים אותו?
זה היה חשבון נפש נוקב שכמו ביקש להתנער מכל הפסולת הזו שהצטברה במהלך השנים הרבות כדי לבדוק האם נותר מתחת לכל זה איזה רצון אותנטי – כזה שהוא לא רק תוכנית עבר שמתוקף האינרציה דורשת שאתמסר לה, אלא משהו ממשי, עכשווי.
האם יש משהו שמעניין אותי, מעניין באמת? בדממת הלילה התהפכתי במיטתי ממוקד רק בשאלה הזו, מנקה אותה מכל המיותר, מתרכז בעיקר.
והייתי מוכן גם לגלות שאין.
זה בסדר. אנשים משתנים. חשבתי פעם שאני סוג של משיח, שיש לי שליחות חשובה. אולי כבר אין.
6.
האם אני עדיין רוצה לכתוב? האם עדיין יש לי בשורות חשובות לבשר?
האם יש ספר – כי בסוף זה מגיע לשם – שעוד צריך להיכתב על ידי?
נדמה שיש שני כיוונים שמושכים את ליבי, או לפחות שתי אפשרויות שמציעות את עצמן, ואני עדיין צריך להחליט אם בכלל.
האפשרות האחת נושאת עמה את המורכבות ולא רוצה לעשות קיצורי דרך מופשטים. להפך, אני מחפש שכתיבתי תהיה לזירה שבה המורכבות על כל פרטיה ופיתוליה תוכל להתגולל ולחשוף את עצמה ללא מאמץ מלאכותי. הכתיבה הזו לא רוצה לכפות סדר, אלא כמו אלמוג הצומח בים היא מתכתבת לה עם עצמה, משוחחת – מדאלגת – אם אפשר לנסח פועל חדש – וצופה איך הולך ונוצר סדר אורגאני, מעצם ההתמסרות שלי. אם יש משהו שאני אוהב – זה את הדבר הזה, חסר הגבולות, שבו אני לוקח חלק בתהליך שהוא גדול ממני. זה ים רחב מאוד שלא מבקש להגיע לשום מקום מסוים – רק להיות, להתגלות, להתעשר בצבעים. אני צריך רק להסכים לְדַבֵּר, וכל השאר קורה מעצמו.
מה שמעפיל על האפשרות הזו, הבה נהייה כנים – זה הקהל. גם אם אני יכול לדמיין ספר כזה שהוא לא על שום דבר מיוחד – רק מיכל שבין העמוד הראשון לאחרון שלו הומה הים הגדול, אני מתקשה לדמיין מי ירצה לקרוא בו.
האפלה הזו של הקהל מכרסמת בכתיבה בכל מיני אופנים ודרך כל מיני שליחים. הבולט שבהם כרגע עבורי הוא שאלת ההצגה העצמית – היהירות שבה, הפרסום שבה, החשיבות העצמית המדומה. כי בעוד הכתיבה הזו הולכת וצומחות לה כמו מושבת אלמוגים, וככל שהדברים נערמים, מתחילה להירקם גם מערכת היחסים עם הקהל, שבהתחלה הוא עוד סובלני וסקרן אבל אחר כך סתם משועמם, ומול שעמומו אני נדחק להשמיע כל מיני רעשים מעוררי עניין, שאט אט מעלים את מפלס אי אהבתי העצמית עד שזה גודש את הסאה, והים הגודל נעשה לאגם חרב. כביכול לא נועדה הכתיבה הזו אלא למשוך תשומת לב. וזה כמובן בלבול שבוגד בכוונה המקורית, ובמהות של החקירה. כי גם אם אני כותב על עצמי, זה לא אני העיקר. או לפחות לא באופן הזה של חשיבות עצמית מסתתרת.
ובכל זאת האפשרות הזו קיימת. עדיין. אפילו בתור ספר.
כבר נוצרו ז'אנרים יותר מוזרים של ספרות – וגם לז'אנר החדש הזה, תהא צורתו אשר תהא, יש מקום. השכנוע הזה, אגב, גם אם הוא יכול לספק לי תרוץ להתחיל, מתגלה בדרך כלל כרעיל כשאני מגיע לעצם הכתיבה. אבל לפחות בהתחלה, ומרחוק, הוא מצד ה"בעד": לך על המורכבות.
7.
האפשרות השנייה מדברת על כתיבה נקייה, תמציתית, פשוטה, שנוגעת בעיקרי הדברים כמו שעושה זאת רישום מינימליסטי שבכמה קווים מדויקים ורבי הבעה מוסר את כל מה שצריך למסור. כמו שמוסר שיר, למעשה.
כן, זה מושך אותי מאוד. אבל נוכח מחשבת המורכבות, אני לא תמיד יודע איך להסביר לעצמי אותה. יש חשד שאולי זה סוג של אשליה – כמעט התמכרות – חלק מן הצורך הכפייתי בסדר, בשקיפות, בארגון-על שבעצם מתחמק מן המורכבות של החיים אל חיקם של רעיונות מופשטים.
ובכל זאת הרעיון הזה לא עוזב אותי, ובמעשיות שלו, הוא כנראה גם מושך אותי יותר. כי אם כבר ספר, אני יכול לראות איך שספר כזה יכול להועיל ולתרום תרומה ממשית לקורא.
לא שכתיבה מורכבת בהכרח לא מועילה – אני יכול לדמיין שעצם השהייה בים הגדול, איתי ועם היצירה בהתהוותה, תשפיע את שלה, כמו מרינדה שהטבילה בה מפעפעת טעמים וריחות והתגלויות, גם אם אין שום דבר להחזיק ביד ולנפנף בו.
אבל להחזיק ביד עשוי להיות בכל זאת יותר קל ויותר מועיל.
8.
אז מה זה יהיה?
כשאני מדמיין אפשרות כזו, מחשבתי שבה ונודדת אל המילון – רשימה מסודרת של חרוזי בדולח המושחלים על חוט. אחד אחד. מושגים. תובנות. דיוקים. זיכוכים.
אבל מה הם החרוזים האלה, המזוככים? כיצד הם עומדים ביחס למורכבות, לעדינות, לריבוי הקולות, למציאות ממש?
הבוקר עלה דימוי: כשם שברפואה הסינית יש נקודות אנרגטיות בגוף שכאשר לוחצים או דוקרים אותן הן מאזנות את האנרגיות בגוף, פותחות את הזרימה, ומביאות בריאות, כך אני רוצה ליצור מפה של נקודות ברמה המושגית.
הנקודות הללו לא מתארות את המציאות. לא מנסות לכנס או לסכם או להסביר מה היא המציאות וכיצד ראוי לחיות את החיים הללו.
זה לא תיאור, אבל זו בכל זאת מפה.
מפה של מה?
אז זהו, שמפה יכולה להיות הרבה דברים. יש מפה טופוגרפית שבה גבהים מסומנים כצבעים, ויש מפת משקעים, או מפות סטטיסטיות ועוד רבות אחרות – אף אחת מהן לא מתיימרת לשקף את המציאות, לבטח לא את כל המציאות, אלא רק לייצג דרך מסוימת להתבונן עליה.
וזה אם כן מה שאני רוצה להציע: מפה אמונית-דיאלוגית.
מפה מקיפה, קונקרטית, עם דיוקים עד הספרה האלפיונית.
נקודות מפתח. אמנם רחוקות מאוד מלהכיל את כלל המציאות, ובכל זאת מהוות נקודות צומת, שדרכן ובעזרתן אפשר להתמצא גם במרחב הגדול. הן מספקות קואורדינאטות. ונדמה לי שאני גם יכול להתחיל להריח מה עושה נקודה מסוימת לפורייה במובן הזה, בשונה אולי מנקודה לידה, שהיא קצת פחות מדויקת. וכמובן, יש ערך בתמונה השלמה. מן הרגל עד הראש.
9.
אלה, אם כן, שתי אפשרויות שמושכות את ליבי, או לפחות מציעות את עצמן כערוצים אפשריים לכתיבה.
אבל האם אני אכן רוצה לכתוב?
ועל מה בעצם?
מאין נולד ה"עניין"? האם בכלל יש דבר כזה "עניין" שהוא מנותק מן המעורבות בחיים? מן עניין מקורי – הקשור באדם עוד מקדם?
האם זה אני שאמור להכריע – או שמא הכתיבה עצמה, בקסמה, כבר תיקח אותי?
ומה המוטיבציה שלי? האם אני רוצה להשאיר טביעת רגל? לזרוע זרע? להותיר מורשת? (כל אלה דברים שאני משאיר מאחורי) או אולי דווקא קדימה – גם בשביל אחרים, גם בשבילי? האם אני כבר רוצה לסכם את חיי, לפני שיהיה מאוחר מדי, או לצאת לדרך חדשה?
