להרוג לחיים
אילו היה נברא העולם בשתי מחלקות – מחלקת החיים מצד אחד ומחלקת האוכל מצד שני – היה אפשר לחשוב ברצינות על חיים ללא הרג, אבל לא כך הוא נברא. האוכל והחיים מעורבבים ושזורים זה בזה – מה שהוא יצור חי מצד אחד, הוא גם האוכל של יצור אחר מצד שני. ואין אף יצור בעולם שנמלט מן המעגל הזה. אפילו אנשי כת הג'יין אשר מקפידים ללכת יחפים כדי לא לדרוך חס וחלילה על איזו נמלה, ושמים על פיהם רעלה כדי שלא לבלוע בטעות איזה יבחוש, אפילו אצלם, בתוך גופם, מתנהלת מערכה יומיומית הקוטלת אינספור יצורים חיים (חיידקים, פרזיטים, תולעים), וללא זה לא היו יכולים לחיות אפילו יום אחד. וכשמגיע יומם, הם עצמם נאכלים על ידי יצורים אחרים. אין אף יצור חי מחוץ למעגל הזה, הזורם וחותר, ומערבב, וממית ומחייה.
אבל מה זה אומר מבחינת יחסנו להרג ולאלימות בכלל? האם, מכיוון שממילא איננו יכולים להימנע מהרג, הכול מותר? או שמא יש להבחין כאן בין הרג להרג – הרג מותר וכזה שהוא אסור?
איזו הדרכה אפשר לתת כאן לאדם המבקש לחיות חיים של שלום?
היכן ראוי לשבץ את ההרג במרקם חייו?
* * *
אולי היה עוזר לנו, לו היינו מבינים מדוע מלכתחילה התערבב כאן הכול באופן כל כך כואב, שבו חייו של אחד הוא מותו של אחר, וההנאה והייסורים חברו לאותו אקט – האם לא היה יכול להיות לזה פתרון אחר?
מה היה קורה, למשל, אם העולם אכן היה נברא בשתי מחלקות, וכל יצור היה חי את חייו בשובה ובנחת ובבוא רעבונו היה ניגש את בריכת האוכל, אוכל כמה שצריך והולך לישון?
כן, אפשר לחשוב שבמקרה כזה היו היצורים החיים מתרבים לאין מספר – באין אף אחד שיעצור אותם. אבל מצד שני, אם כבר הולכים על ניסיון מחשבתי שכזה, היה גם אפשר מראש להגביל שכל יצור חי יוכל להוליד רק עוד אחד כמותו – איזו מן עקרות מובנית כזו. אולי זה היה מעלה בעיות אחרות, אבל מן הסתם גם לאלה היו נמצאים פתרונות.
ואולי בדרך הזו לא היו החיים מתפתחים ומשתכללים? כי מה בעצם היה מפריע ליצור החי להשתרע פרקדן, לנוח ללא מאמץ, וכך לגלוש אל תוך הניוון? כמובן, אפשר לעצור רגע ולתהות מדוע בכלל צריך יצור חי להתפתח – מה זה שיגעון ההשתכללות הזה – למה שלא יישאר מי שהוא, ואם הוא חד תא שחי לו בהנאה – שכך יישאר. מי אמר שצריך לעלות בסולם האבולוציה כל הזמן. אלא שבמורד השאלה הזו, אם נמשיך אותה עוד קצת, נמצא את עצמנו ניצבים מול שאלה די סופית – ומדוע מלכתחילה לחיות? אם הוא רק נח בחייו, אז באותה מידה שפשוט לא יהיה. ובאמת קשה מאוד להבחין בין החיים להתפתחותם – לחיות פירושו להתפתח, להתפתח פירושו לחיות, יש פה עניין מהותי ועמוק.
אלא שלבטח היה אפשר לפתור את שאלת הניוון בדרך אחרת – לא דווקא על ידי זה שיצורים חיים ילחמו ויאכלו זה את זה. אפשר היה, למשל, להציב קושי בהגעה לבריכת האוכל, איזה מכשול שהיה דורש תחכום מיוחד, ומחייב את היצור להתאמץ, וממילא לפתח כלים הולכים ומעמיקים.
ואם לא היה מצליח להגיע אל האוכל? ובכן, הוא היה מת, זה מובן, אם לא היה איום אמיתי, אם זה היה סתם משחק, זה לא היה עובד. המוות חייב להיות שם, אמיתי, חי, נושם. אבל לפחות הוא לא היה קשור בנטילת חיים של מישהו אחר. אלא, שכמובן, לא די להציב מכשול סטטי, ברגע שהאבולוציה (או שווה ערכה במצב כזה), הייתה מצליחה להתגבר עליו, בזה היה נגמר האתגר. המכשול צריך בעצמו להשתנות ולהשתכלל, ולהתאים את עצמו לחוכמת החי המתפתח. האם לייצר מכשול משתכלל כזה, זה לא, בצורה זו או אחרת, בעצם, להציב יצור חי שישמור על בריכת האוכל? ובמחשבה שנייה, האם, בעצם, זה לא מה שקורה היום? כל יצור חי שומר על בריכת אוכל קטנה?
הנה כי כן, כל זה, בצורה מוזרה, חוזר ומכנס אותנו אל ערבוב בראשיתי, שבדרך הזו נעשה לא רק מן ברירת מחדל, אלא הגדרה מהותית של החיים. החיים כתנועה יוצרת, שלא די להם להישאר אצל עצמם, אלא הם חותרים ללא הרף אל העומק, ונעים לקראת אופקים חדשים של הרגשה וחוויה – החיים האלה מעורבבים עם המוות, ולא רק של כל יצור חי עם מותו שלו, אלא גם עם המוות של זולתו.
* * *
כל זה רומז לי שהקושי לא טמון במציאות, אלא באופן שלמדתי לראות אותה – בתפיסת החיים והמוות שירשתי מתרבותי על הדיכוטומיות ושלל ההנחות הסמויות שלה, המקדשות לכאורה את החיים, ובעצם לא מפסיקות לייצר אלימות. כאן, משהו מהותי מזמין שינוי תפיסה.
נדמה לי שתפיסת עולם חדשה שיכולה להיוולד מן הברור הזה, היא גם הרקע הנאות שיאפשר להשיב באופן מלא יותר על שאלת ההרג וההתייצבות המוסרית של האדם בתוך מרקם החיים.
האם אני מסוגל, אם כן, לראות את היופי והתפארת במציאות הקיימת המערבבת באופן כה הדוק חיים ומוות?
* * *
המוות הוא השחתה עצומה. רגע אחד היצור החי עדיין מלא חיים והכול אפשרי, וברגע הבא הכול נחתם. אין משהו שהוא סופי כל כך כמו המוות. כל האפשרויות, המבעים, הגעגועים, התנועות, ההתפתחויות, הכול אובד ונעלם. הגוף הזה דמם לתמיד. ובמה שנוגע לאדם זה גם סופם של כל כך הרבה דברים נוספים – תוכניות, קשרים עם אנשים אחרים, קטעי מחשבות, הרגשות, פחדים, תקוות, אהבות, מפעלים שהיו בדרך – כל המרחב העצום והתוסס הזה – הכול נגדע. סוף.
ועם זאת המוות הוא הכרח של החיים העושה אותם ראויים. אם האדם היה חי ללא הגבלת זמן וללא איום של מוות, הוא גם לא היה באמת חי. אפשר לדמיין איזו שחיתות הייתה יכולה לגדול כאן, וכמה היינו כולנו מקבלים בברכה את המוות שהיה עוצר את השחיתות הזו, ומאפשר למשהו תמים חדש ורענן לבוא לעולם תחתיו. דומה ששארית המוסר עוד תלויה בכך שאנשים יודעים שבפני המוות שווים כולם, וכך הם לא יכולים לפתח את לקיחתם לאינסוף. ללא המוות, נדמה שכל המוסר קורס. זו דווקא ידיעת הפגיעות, שלנו ושל אחרים, שעושה את החסד והחמלה לבעלי משמעות, שמציבה את האדם בחיישנותו, בלבביותו, בחיותו.
היצור החי ניצב במלוא פארו הרוטט, במלוא נוכחותו דווקא מכיוון שהוא יכול גם למות. כל גאוות יציבתו היא כנגד המוות הזה שאתו הוא נאבק באופן יומיומי. והמוות הזה הוא לא הדבר האחר שמחוצה לו, הוא עומק החיים. לא איום חיצוני, או מה שממתין לו בסוף חייו, אלא מה שעושה את הנוכחות נוכחות, ואת ההתייצבות התייצבות בכל רגע ורגע. אכן, לא אויב הוא המוות אלא מורה דרך השזור בחיים, באינספור תדירויות, ובסופו של דבר גם בתדירות הזו הנועלת מחדש את השער.
אי אפשר לבחור בחיים בלי לבחור גם במוות, לרצות להחזיק את האחד בלי השני הוא תחילתה של השחיתות.
* * *
ועדיין אפשר לשאול – בסדר, המוות נדרש לחיים – אבל מדוע מוות מצד יצור אחר? מדוע אני עצמי צריך ליטול חיים כדי לחיות? מדוע לא להסתפק בהתמודדות עם המוות האישי שלי, שיהיה מורה חיי?
הנה כי כן, גם זה חלק מן החיים – האדם הוא לא בועה, נקרא הוא להשתלב במערך של העולם – חיו הם חיי מפגש. ומה יכול להיות יותר הגון מזה שגם מותו לא יהיה רק פנטסיה אישית, דעיכה פנימית, חידלון עצמי, אלא ממש מפגש. אם אמרו על המוות שהוא המעיר לחיים, אז המוות שעלול לבוא מצד הזולת, בוודאי ובוודאי מעיר הוא חיים. ועושה את כל הוויית המפגש לנוכחות רוטטת.
האהבה מקבלת את מלוא עומקה דווקא על רקע זה שאני יכול להרוג אותך, אבל במקום זה אני אוהב אותך. זה לא איום, דבר הנמצא ברקע, אלא בשר העומק של האהבה הממלא אותה בכל נשימה ונשימה שלה. הננו חיים זה מול זה. ופגיעותינו המעורטלת, המתערטלת, היא גם הקוראת לכל ממדי החמלה והחסד ומעירה את כוחנו לבחור בחיים ולבחור בהם כל פעם מחדש.
* * *
בכל זאת יש משהו בלתי נסבל במחשבה על הסוף.
הקטיעה הזו של כל כך הרבה דברים, האובדן של כל כך הרבה תנועות,
ועם זאת…
המוות, נדמה לי, עושה את הדברים לא סתמיים, מציב את כולנו ברמות הולכות ומעמיקות של רגישות, ומזמין אותנו לראות אותו לא רק כאבדה. אני אומר את זה לא דווקא כדי למתן את הכאב שבו, אלא כדי לחלץ אותנו מן הסתמיות שעלולה להסתפח אליו.
הפרידה, כשמסכימים לכאוב אותה, מתגלה כהמשך.
כשאמות, למשל, אמשיך להיות לילדיי באופן עמוק ומהותי, וללוות אותם בכל אשר ילכו. הם יכולים להמשיך להתבדח איתי, וקולי יישמע כהד לצחוקם – צחוקם מלא אותו. זו בחירתם בחיים שתעשה את הפרידה להיפוכו של הניתוק – להעמקת המשמעות והמשך היצירה.
* * *
ועוזר להבין שפחד המוות הוא שומר השער ולא בהכרח מעיד אל טיבו, האישי, בשבילנו.
יש לי דימוי כזה, שכולנו מעין בועות שהופרשו מן האחד הגדול, אבל מעולם לא ממש התנתקנו ממנו – חבל טבור דק של זרימה וחיוניות עדיין קושר אותנו אליו, והוא גם השער שדרכו אנחנו נכנסים ודרכו אנו יוצאים חזרה. והשער הזה ננעל בנעילה אורגאנית שלא נמהר לחזור לאחור. בדיוק כשם שצוללנים קושרים משקל לגופם כדי שלא ימהרו לצוף במעמקים. והנעילה האורגאנית הזו אינה אחרת מאשר פחד המוות, שאלמלא הוא, היינו כולנו נוהים בחדווה ודיצה חזרה אל מקורנו.
אני לא רוצה להתחייב כאן על שום דבר באשר למה שקורה מן הצד השני, אם בכלל הוא קיים, רק להצביע על כך שפחד המוות הוא אולי הדבר ההפוך ממה שאנו חושבים. הוא לא מורה על מה שאנו רוצים בו פחות מכל, אלא דווקא על מה שחלק בנו רוצה בו יותר מכל,
ובכל זאת, בינתיים הוא אסור – יש לנו עוד מה לעשות כאן – ובבוא היום, אחרי שהוספנו את צבעינו לבריאה, נוכל לחבור אליו מחדש.
* * *
אחרי כל זה נותר עוד לברר – כיצד עלינו להתייחס אל ההרג – מה מקומו בחיים שאדם רוצה לחיות בעולם עם לב של שלום?
כי כמו שכבר אמרתי, דווקא תפיסת העולם שכביכול רוצה להעלות את נס את קדושת החיים, הוא גם המפקירה אותם, מבזה אותם, ומקור לאינסוף אלימות. האם אני יכול לחיות ללא אלימות, בידיעת מותי ומותם של זולתי?
