שערי ידידות – מבוא
הקדמה
1.
"אבל חייב להיות בזה משהו טוב," משתפת אותי בתי בת השמונה בהרהוריה. כבר זמן מה שהיא חולה ומבינה באכזבה שלא תוכל ללכת ליום ההולדת של חברתה הטובה.
"איזה טוב?" אני שואל.
"לא יודעת, לא יכול להיות שדברים קורים סתם בעולם".
האם הסרטים עם הסוף הטוב הם שנטעו בה את האמונה הזו?
וסרטים אלה עצמם, האם אינם חלק מן הניסיון האנושי הנואש להכניס משמעות בעולם ולפרשו לטובה, דווקא משום שהוא עצמו אדיש לאדם, נטול משמעות, ודברים קורים בו סתם?
אבל אולי יש גם אפשרות אחרת: שאלה געגועים הנושאים בחובם בשורה של אמת. ודווקא המולת העשייה האנושית הנאבקת להכניס משמעות, היא המרוקנת את העולם, וכנגד הרעשנות הזו חותרים הגעגועים.
שנים התלבטתי איזו משתי האפשרויות הללו מתארת את מצב העניינים לאשורו, עד שהבנתי שהספק שכרסם בי אינו שליח ניטרלי של היושר האינטלקטואלי, אלא הטיה של כוחות פסיכולוגיים שכבר הכריעו באופן דוגמטי לצד אחד. בין היתר בשל הנחה מוקדמת הנלווית לתפיסת עולם זו – ההנחה שהאדם והעולם עשויים מחומרים שונים (התודעה מצד אחד ועולם החומר מצד שני), ושחיינו הנפשיים, לפיכך, הם אי בודד בתוך ים עצום וזר.
2.
בסופו של דבר הכרעתי מחדש וחציתי את הספק לא רק מסיבה אינטלקטואלית, גם אם היו לה יסודות פילוסופיים. זו הייתה סוג של "חוצפה", הבנה שמותר להגיד כן לגעגועים, שהרי ההתייצבות איננה גחמה, אלא "הליכה לקראת" החיונית לכל שיחה, על משקל "בצאתי לקראתך, לקראתי מצאתיך".
בדיחה מוכרת מספרת על יהודי מאמין, שכל יום היה מתפלל באדיקות לזכות בלוטו, ולא זכה. עד שיום אחד נגלה אליו אלוהים בחלום ואמר לו: אני מאוד רוצה לעזור לך לזכות בלוטו, אבל בבקשה, קנה כרטיס.
וכך למדתי: לא די לחכות לוודאות שתטלטל אותי החוצה מן הספקנות – גם לי יש חלק בעניין.
3.
האם לאחר הכרעה זו נעלם הספק?
הו לא, אילו זה היה כך, בזה הייתה מסתיימת הליכתי. הספק קיים, אבל הוא אינו שולט בעולם. ואדרבא, הוא עצמו נעשה לחלק מן המרכיב הסודי, וממלא תפקיד חשוב של דיוק ויושר בתוך התנועה הרחבה יותר של החיים.
ספר זה נכתב אפוא מנקודת מבטה של האמונה, ופורש את נוף המבוך המשתקף ממקומה. אבל יותר משהוא מספר סיפור, הוא מנכיח שפה ומציע אותה כבת לוויה להליכתו של האדם וכתמיכה לשיחתו.
4.
שאלת האמונה אינה רק שאלה של רוחניות נאורה, היא קשורה לתופעה אנושית מרכזית שסביבה גם נרקם ספר זה – תקשורת קושרת.
תקשורת קושרת היא סוג של אי-הבנה מתגלגלת המתרחשת בין אנשים, ושולחת אותם למציאות הישרדותית, המנתקת אותם זה מזה וסוגרת כל אחד מהם בחדר אטום-ממשות. בדמותה נבנים אחר כך רבים ממוסדותינו החברתיים, ובהשראתה גם מתעצבת הנפש האישית, עד כי אפשר לומר שעיקר הסבל האנושי נובע ממנגנונים של תקשורת קושרת.
כבר שנים רבות אני ועמיתיי חוקרים את התופעה המורכבת הזו, ובמובן מסוים ספר זה הוא סיכום ביניים של מחקר זה, ומציג את פירותיו. עם זאת, קשה מאוד להביא את מסקנותיו של המחקר הזה ללא השפה העשירה שהתפתחה במהלך השנים, ומקורה בתפיסת העולם הדיאלוגית. זו האחרונה היא גם הרקע למה שניתן לכנות פסיכותרפיה דיאלוגית-אמונית. וכך, בצד ניתוחי העומק המפורטים של מנגנוני התקשורת הקושרת והניסיונות להציע כלים לתקשורת משחררת – ספר זה הוא בעיקר על אודות תפיסת העולם הדיאלוגית.
5.
שותפיי ואני באים מעולם החינוך האלטרנטיבי וההורות. הקשר זה אינו מקרי לנושא מחקרנו. השפה שחולקים ילדי העולם היא כמו השפה העתיקה של האנושות, והיכרות עימה הייתה עבורנו עוגן של בריאות ומעוז של שפיות לאורך השנים.
מצאנו את עצמנו חוברים לזרם קיומי פילוסופי שלא היה זר לחינוך הרדיקלי שממנו יצאנו לדרכנו. החינוך הפתוח, דווקא משום שהיה צריך להתמודד עם אחד הממסדים השמרניים ביותר – בית הספר – התגבש כתפיסה מהפכנית שהעמיקה את שורשי החירות ואהבת האדם. מה שהתחיל כתהליך של אנסקולינג בתחום החינוכי וההורי, בניסיון לרופף את אחיזת הבית ספריות בנפשנו, התגלגל למהלך רחב יותר של אנסקולינג שנגע לכלל החיים וביקש לשחררם. אף על פי שהתפיסה הממוסדת לחינוך ילדים רואה בהם בעיקר חומר גלם לפרויקט הפדגוגי, אין כמו המפגש החי עימם כדי לעודד מהלך של יציאה מן הקופסה וחבירה אל חיים מבויתים פחות ונכונים יותר להתנסות.
לרקע זה חברו עם הזמן זרמי מחשבה נוספים, והוגים שפגשנו בדרך נעשו למקורות השראה שעליהם אנו נשענים ושאותם אנו מרבים לצטט. הוגים אלה אינם שייכים בהכרח לזרם מחשבה אחד, וספק אם הם עצמם היו מזדהים עם השיוך שייחסנו להם, אבל למדנו לזהות אותם עם הזרם הדיאלוגי, ולראות בעצמנו תלמידים שלו.
מלבד ההוגים המוכרים בציבור, כל המובא כאן הוא פרי של מפגשים רבים עם אנשים שהשתתפו ומשתתפים במסע שלנו, בקורסים, בסדנאות, בליווי אישי, במפגשים על הדרך. כל אחד תרם לו משְׁאֵלוֹתָיו, אבחנותיו וחוכמתו, ועזר בכינונה של שפה הממשיכה להשתכלל עם השנים.
6.
ספר זה מיועד לכל אדם.
למרות כותרת המשנה "פסיכותרפיה דיאלוגית אמונית", ואף על פי שאני מביא דוגמאות מתחום הטיפול, אין זו פסיכותרפיה במובנה הצר, אלא כמשתמע מן הכותרת הראשית – אומנות חיים – והיא נוגעת לכל אדם המבקש להתפתח ולדייק את הליכתו בעולם. ממילא היא גם רלוונטית, כמובן, לחינוך, הורות, תקשורת וכל תחום טיפולי.
"מטפל" ו"מטופל" כמו גם "תלמיד" ו"מורה" הם מושגים עמוסים, וכדאי למצוא טובים מהם שיבטאו את טיב היחסים הנרקמים כאן. אלא שהצורך לדייק בשמות נעשה פחות דחוף כאשר מבינים שבכל מקרה ובכל שם, הסדר החברתי ההיררכי הוא רק מבוא לחברותא, שהיא העיקר. אם המבנה החברתי של מטפל-מטופל, או כל מבנה אחר, מעודד הליכה זו אל המרכז ותומך במציאות הדיאלוגית המתקיימת בו, הרי הוא מבורך, ואילו בלעדי מציאות דיאלוגית זו הוא מאבד את הכשרו המוסרי, גם בשמות נאורים יותר. בכל מקרה, אין זה המבנה החברתי שחשוב, אלא המקום שבו אנשים שבים לפגוש אנשים בפשטות ובכנות.
7.
הספר כולל שישה שערים:
השער הראשון מציג מושגי יסוד בגישה הדיאלוגית, כמו "היזכרות בעיקר", "חבירה לממשות", "חשיבה הנדסית וחשיבה פואטית", "מנוחה בבלבול", "סדר מגיח", "חירות ואשליית השליטה".
השער השני עוסק בשייכות ומציג אותה כעמוד התווך של חיי האדם – כאן מחלתו וכאן גם רפואתו. חלק זה דן בשייכות כקריאת ההרגעה האנושית, בשייכות הפצועה, בטראומה, בהבחנה בין שייכות סימביוטית לשייכות דיאלוגית, בתלת ממד ובמשמעות, בגוף החברתי ובאורגן הדיאלוגי.
השער השלישי עוסק בסיפוריות. הסיפוריות מביאה לידי ביטוי את מיטב האדם, אבל בגינה גם נוטים הדברים להסתבך. כאן אתעמק בתפקידה של הסיפוריות בחיינו, ב"קהל", בסיפורי אישיות, בסיפורי גירוש, באפשרות לשנות את סיפורנו העצמי, בדמיון ובפנטזיה, בשאלת האמת ובאופן שבו הסיפוריות מעצבת את גופנו ואת עולמנו החברתי.
השער הרביעי עוסק בתקשורת קושרת, מתאר את מנגנוני ההילכדות, את חוקי השיחה, את חדר הדרמה, את התהליכים המתרחשים בו, את מבנה ההתמכרות ואת הסבל והשקר הנובעים ממנה.
השער החמישי עוסק בתקשורת משחררת – מגוון הכלים והאמצעים שיכולים לסייע לאדם להתיר את התקשורת הקושרת, ובעיקר להימנע ממלכודתה.
השער השישי נוגע להתייצבות, לייחודיות, לבחירות שקובעות את מהלכם של חיינו, למפגש עם הגורל ולאופן שבו אנו הופכים גורל לייעוד.
כשיקוף לאחד מן העקרונות המוצגים בספר, הוא סימטרי סביב למרכז. סדר הפרקים לינארי, אך השערים מחוברים כזוגות – השער האחרון העוסק בהתייצבות כנגד השער הראשון העוסק בהיזכרות-בעיקר, השער החמישי העוסק בתקשורת משחררת כנגד השער השני העוסק בשייכות, והשער הרביעי העוסק בתקשורת קושרת כנגד השער השלישי העוסק בסיפוריות. אפשר לראות בצמדים הללו דיאלוג של שאלה ותשובה, עיון ומעשה.
כל שער מחולק לכמה חלקים, על פי מקבצי הנושאים המופיעים בו וכדי להקל את הניווט בתוכו. חלק מן הפרקים הם מאמרים שנכתבו לאורך השנים בהקשרים שונים, וכעת עובדו ונערכו מחדש. הפרקים האחרים נולדו במהלך כתיבת הספר, הן כנושאים עצמאיים שביקשו העמקה הן כדיוקים שעלה צורך בהם מתוך ראיית התמונה השלמה.
עם כל כך הרבה מילים, איני יכול לראות בספר זה אלא את צעדי ההליכה בתוך מלאות החיים. לא ניסיון לסכם תורה (וממילא גם להצביע על איזו נקודה שבה על הספר להיגמר), אלא פשוט הליכה כותבת, או כתיבה הולכת, שאפשר להמשיך אותה עוד ועוד. מנקודת מבט זו, הטקסט לא רק מוסר אינפורמציה, אלא הוא עצמו כבר בגדר "ביצוע" – עניין בעל בשר ומקצב, שיש ערך בקריאתו, כמעט, מעבר לתוכן.
המספור הרציף של הפסקאות מעבר לפרקים מדגיש זאת. הוא מוריד את היומרה הגלומה במבנה תאורטי רב קומות, ומחזיר את הדברים אל הזרם. אגב כך הוא גם מוצא בזרם עומק של סוד וחובר אליו. רבות החכמנו, אבל "סוֹף דָּבָר, הַכֹּל נִשְׁמָע: אֶת-הָאֱלֹהִים יְרָא וְאֶת-מִצְוֺתָיו שְׁמוֹר, כִּי-זֶה כָּל-הָאָדָם" [קהלת י"ב, י"ג].
