גוף התמימות
מה זה נקרא לכתוב?
הרבה פעמים נדמה שזה ללבוש בגדים מסוימים – בגדי חוץ. לא היציאה החוצה, אלא המעשה החוזר ונעשה, כמו שילדים חוזרים ומתכננים את המשחק, ולפעמים כבר לא נותר זמן לשחק. לכתוב זה להתכונן לכתוב. זה להסיר את בגדי היומיום ולהתייצב באופן ייצוגי.
ומה עכשיו?
כלום. אפשר לפשוט בחזרה את הבגדים ולהמתין להזדמנות הבאה.
* * *
ומתי באמת יוצאים החוצה? כי הרי אין לי שום דבר נגד בגדי-חוץ, לא נורא אם עושים מאמץ קצת למצוא חן, אבל זה שבזה זה נגמר – שהחוץ היחיד שיוצאים אליו הוא הפרוזדור שבו מוצבת המראה – הנה, על זה אני מתחיל לתהות.
האם אני רוצה להמשיך בכך?
השנים הרבות שביליתי כאן מעלות על הדעת שאולי אני לא יודע לעשות משהו אחר. אבל הדלת הזו שאני רואה לראשונה שהיא דלת, מסקרנת אותי. אני יכול לדמיין מה זה אומר לחצות אותה, ולצאת ממש אל החוץ.
* * *
בכלל התיישבתי לכתוב על משהו אחר. כתבתי בכותרת "גוף התמימות", זזתי על כיסאי מכין את גופי ונפשי לכתיבה בעניין הזה, והנה יצא המשפט הראשון הזה – מה זה נקרא לכתוב? – לא שייך לכלום, ומשך אחריו עוד משפטים. ומאין זה בא, אינני יודע. אולי נכנסתי לאווירה המיוחדת של גוף התמימות, ובמקום לכתוב עליו, פשוט כתבתי בהשראתו.
ואני חושש שלהתחיל לכתוב עליו עכשיו ממש, יהיה כמו לסגור חזרה את הדלת.
אולי אני לא צריך לפחד מזה כל כך.
אני הרי מתאמן. אני תמיד מתאמן כשאני בכתיבה. זה תרגול, וניסוי, ובדיקה, והזדמנות ללמידה. אני לא רוצה להעמיד פנים שאני עושה משהו אחר. הכי הרבה אשאר בפרוזדור ואוכל לכתוב בסוף: נשארתי בפרוזדור.
* * *
מדי פעם אני נעצר לבדוק אם אני כבר יכול לכתוב על גוף התמימות ממש, וכל פעם מחדש מגלה את ההצטמצמות הזו. אני לא צריך לנסות אפילו. אני מתחיל להגות את המשפט בראשי, ומייד אני טועם בו שהוא סגר את הדלת בחבטה.
וכמה זמן אני עוד יכול להישאר כאן כותב על שום דבר – אינני יודע.
גוף התמימות הוא אני, לפני שאני סוגר את הדלת. אותו חלק בי שממשיך להיות בן הארבע המקבל את המציאות כפי שהיא. אין לו שום וויכוח איתה. רק הכרה עמוקה בכך שמה שקורה הוא מה שצריך לקרות. הוא לא מכיר שפה אחרת. למילים האחרות עדיין אין מובן עבורו. הוא לא יודע להשתמש בהן.
* * *
יום אחד הפציע בי אותו חלק שקיבל עליו להתאמן בשפה הזרה.
איך אפשר לתאר את מעמד גבורתו באותו רגע? הוא ראה את האתגר שבזה והתגייס לרעיון הזה, שהיה כל כך זר לנפשו. באותו רגע הוא דמה לאותם ילידים שנחשפו לראשונה לבקבוקי הקוקה קולה ומיד התחילו לצרוך אותם. זה היה רק טבעי להם. מן פרדוכס כזה שחומק מן ההבחנה הנאורה בין טבעי למלאכותי, ובין אותנטי לחיקוי.
וכך גם גוף ילדותי, דווקא מכיוון שבמהותו הוא לא התווכח עם המציאות, הוא אימץ לעצמו את הרעיון המוזר הזה שאנשים לא אמורים לקבל את המציאות כפי שהיא. שזה מה שנקרא להיות אדם – להתווכח עם המציאות, לראות "שזה-לא-בסדר". לא משנה מה – זה לא בסדר. גם כשזה בסדר זה לא בסדר.
שנים עמלתי כדי להסתגל לרעיון הזה, ולהתרגל לשפה הזו, ואף על פי שכלפי חוץ נראה שהצלחתי בזה היטב, בתוכי נותר לשכון גוף של תמימות. וזה אותו גוף של תמימות, שממשיך עכשיו, שנים רבות אחרי זה, לפתוח עיניו בתמיהה מול כל ההמולה הזו של "זה לא צריך להיות כך". ברור לו, בשורש נפשו, שבוודאי שזה צריך להיות כך. תמיד זה צריך להיות כך. בדיוק כמו שהמציאות מביאה את זה.
* * *
מציאות זה לא דבר שמתווכחים איתו.
מציאות זה דבר שמתווכחים איתו.
אני נסחף לוויכוח, אבל כל הזמן הזה יש בי סוג של מד-אמת שבשבילו להיכנס לוויכוח הזה זה כמו ללבוש את הבגד. זה לא באמת שייך אליי. אבל נשמע לי הגיוני וסביר שכדי לצאת החוצה אני צריך ללבוש בגדים מסוג זה. נדמה שבכך אני מבטא איזו איכות של כוח – אני יכול לעמוד בזה, ומתלבש. מקבל עליי שזה דינה של היציאה החוצה. רק שבסוף אני לא יוצא החוצה, ולא פוגש אף אחד, ולא מדבר עם אף אחד. זה כל מה שזה. אי נוחות שאני מקפיד לעטות עליי, מסתרבל זמן מה, ולבסוף פושט חזרה.
עד הפעם הבאה.
* * *
וכך אני מזהה גם אצל אחרים, סוג של מרירות שהם מפגינים כלפי הזולת כאשר הוא אוכל את כל העוגיות מן הצלחת בלי להשאיר לאחרים. לא כי הם עצמם רצו את העוגיות או בכלל מישהו רצה בהן, אלא פשוט משום שזה לא בסדר.
מה לא בסדר? זה שנאכלו כל העוגיות? לא. אם זה היה תינוק קטן שהיה אוכל את כל העוגיות מן הצלחת, לא היה מקום לתלונה. ממילא איש לא רצה בהן. לכל היותר היה אפשר להתלונן על הוריו. אבל במה שנוגע למבוגר, ובכן, הוא היה אמור כמוהם לתרגל את השפה הזרה, ללבוש את הסיפור ולהתנהג בהתאם. לא כי באמת יש איזה מעשה שצריך או לא צריך לעשות, אלא רק מטעם הבגד שאנשים מחונכים אמורים ללבוש. הם הרי עשו השתדלות נורא גדולה ושילמו על זה מחיר כבד, מדוע שהוא לא ישתדל כמותם, וימסור גם הוא את נפשו ל"אלוהי הבסדר"?
וכך, באופן מפתיע, זה דווקא "לא בסדר" זה, שבצרימתו, מעיד על קיומו של גוף התמימות, המתחבא כל העת הזו מתחת. לגוף התמימות זה לגמרי בסדר שאחרים אוכלים את כל העוגיות מן הצלחת ולא משאירים לאורחים האחרים. זה מה שזה. צלחת ריקה, בטן מלאה, חיוך מרוח בשוקולד. הכול במקומו. זה רק לא נוח שהם אמורים לחשוב שזה לא בסדר. הנה, על אי נוחות זו הם מתלוננים. ההוא, שאכל את כל העוגיות מן הצלחת, הזכיר להם עד כמה זה לא נוח.
* * *
וככל שהסיפור יותר זר לנפשם, כך הם יותר כועסים על אחרים שלא משתעבדים לסיפור הזה כמותם. במין הפוך על הפוך כזה, ככל שהם התאמצו יותר, והסיפור השאיר חותם יותר ברור של פגיעה בנפשם בשל אי התאמתו למידתם, כך הם מבקשים לכפות אותו ביתר עוצמה על אחרים. לא כי הסיפור הזה כל כך יקר לנפשם, להפך, כי הוא כל כך זר לה, ומכיוון שזה טבע התרגול שהם שרויים בו, בתמימותם.
וכך גם כעסם, הוא לא משהו מקורי, הוא חיקוי. גם עליו הם מתאמנים במסגרת תמימותם.
כך הם למדו, וזה האתגר שלקחו על עצמם מאז ילדותם. אין בזה שום אמת עמוקה, גם כשהוא הופך לזעם יוקד. מצד פנימיותם לא אכפת להם. לא שייך להם להגיד "זה לא בסדר" – זה תמיד יישאר דבר השייך לאחרים אותם הם מחקים מתוך המחשבה שכך אמורים להתלבש בני אדם.
זה עדיין גוף תמימותם, שהכול בסדר לו, שלוקח עליו את המשימה להיות בן אדם כפי שהורו לו אחרים. אחרי כל השנים הללו הם עדיין לא מוצאים סיבה שלא להיעתר לצורך הזה שהם מזהים אצל אחרים להתלבש בסיפור.
מי אמר לכם כי ערומים אתם?
אמרו.
* * *
זה באמת אף פעם לא נעשה נוח.
זו נשארת אחת המשימות הקשות ביותר שעמן אני מתמודד – להצליח להאמין ברעיון שהמציאות אמורה להיות שונה ממה שהיא. אם אני רוצה להצליח במשימה הזו, אין יום שאני לא צריך להתאמן בה, ואין אדם שהוא לא הזדמנות לתרגל עליו זיהוי של "לא בסדר".
אולי יום אחד, משער גוף תמימותי, אדבר מספיק שוטף בשפה הזרה הזו, כדי שאוכל לומר סוף סוף את מה שאני רוצה להגיד, ולמי שאני רוצה להגיד.
בינתיים אני נותר בפרוזדור, לובש את בגדי החוץ שלי מול המראה,
ותוהה היכן היא אותה דלת שהיה נדמה לי שראיתי נפתחת.
