פרק ראשון בספר "יהדותי – מה נעשה איתך?"

לך לך

היהדות כל כך עמוסה לי – אני לא מצליח לראות כאן באופן צלול – וחשבתי שזה יכול להיות רעיון טוב להניח בצורה מסודרת את כל התובנות שאספתי לאורך השנים כדי לראות תמונה שלמה יותר שתעזור לי לפרש את עמדתי ולהמשיך בדרכי.
שום דבר כאן אינו כפשוטו, וקולות רבים הומים בי.
זו נקודת המוצא שאני גם רוצה לאמץ לכתיבתי: אני לא יודע.
אני לא רוצה לספק פתרונות, למצוא את עצמי מחויב לדעת, להצדיק את עמדתי או להעמיד פנים שיש לי פה איזו תוכנית ברורה, בשעה שבאמת אני רוצה לחוש את החופש לנוע בעקבות אי־ידיעתי השואלת.

אני חושב עכשיו שהליכה מתוך הלא נודע היא דרך מאוד יהודית… אף שאני מניח שרבים הלכו את הדרך הזו גם בתרבויות אחרות. ובכל זאת, אני לא יודע בדרך מיוחדת, שאני מזהה בה משהו מן היהדות הנוודית המקורית:
לך לך, והיזהר מעשות לך פסלים גדולים.
שתי יהדויות יש פה אפוא: זו שמלווה אותי באופן אינטימי, מבפנים, שהיא בשר מבשרי ונובעת מתוכי, וזו שאני מסוכסך עמה מאז שניסיתי להיות תלמיד טוב של השיטה. איך יכולים דברים כה מנוגדים לדור בכפיפה אחת: הרצון להיות תלמיד טוב, אהוב על הזקנים, והדבר הלבדי הזה – יושר לב שמאז ילדותי המוקדמת מגולם בקשר אינטימי עם אלוהים?

אני לא יודע.
בגיל שתים עשרה בערך התברר לי שאנשים מבוגרים משקרים לא פחות משעושים זאת ילדים שעליהם עוד אפשר להגיד שהם טרם למדו וזקוקים להתחנך. הגילוי הזה טלטל את עולמי באופן שקשה לי היום לתאר. אם אי אפשר להאמין למבוגרים, אם הם אומרים כל מיני דברים רק מן הפה ולחוץ, ולא באמת מתכוונים למה שהם אומרים, כי אז איך אפשר בכלל לפעול בעולם? איך אפשר לחיות בעולם שבו לא ברור מה ימין ומה שמאל, מה אמת ומה שקר? אין על מי לסמוך ואין על מה לסמוך. הקרקע נשמטה מתחת לרגליי, ושקלתי ברצינות להפסיק לחיות. מה הטעם?
הצלחתי לחלץ את עצמי מדיכאוני על ידי הבטחה פנימית: לא משנה מה אנשים אחרים עושים, אני לפחות אהיה ישר. ראיתי את עצמי כמעין קינג קונג הנחלץ מבין ההריסות שקרסו עליו, מנער את האבק ושברי המפולת, ויוצא ללכת בדרכו האמיצה שאיש לא יסיטו ממנה. העוצמה הפנימית הזו של הזאב הבודד ליוותה אותי שנים טובות והזינה את התייצבותי, ללמדך כמה כוח יש להתגלויות של הילדות.

לא לשקר הפך להיות הדיבֶּר הראשון שלי.
והייתי משוכנע שהוא גם ציווי מרכזי בתורה, שהרי לתפיסתי זה עמוד השדרה של כל מערכת מוסרית וכל סדר חברתי בר־קיימא. בלי זה, אנה אנו הולכים?
רק הרבה יותר מאוחר גיליתי שאין בתורה צו מפורש, ומה שדימיתי לפרשו כציווי "לא לשקר" מתייחס לעניין מאוד מסוים: עדות שקר במשפט. הפללה. עניין הקשור ביחסי אנוש ולא בעמדה אונטולוגית־אתית: אל תשית ידך להיות עד חמס… לא תטה משפט אביונך… ונקי וצדיק אל תהרוג… לא תגנבו ולא תכחשו ולא תשקרו איש בעמיתו… לא תענה ברעך עד שקר.

מדוע בעצם נחוץ לי לעסוק ביהדות?
אני שהנני חילוני ברוב ימיי ויהודי בשבתות ובחגים – מניח ומסיר את הכיפה מראשי על פי הצורך – מדוע שאראה בה יותר ממשבצת פולקלורית בחיי המודרניים?
והרי יש דברים הרבה יותר מרכזיים שמעסיקים אותי והם חלק מן ה"קריירה" שלי: חינוך והתפתחות אישית, תהליכים פסיכולוגיים, מבנה העולם והתודעה, ובשנים האחרונות גם עניינים חברתיים כמו שאלת הכסף, הזהות, העם והלאומיות… אומנם שאלת היהדות אינה מנותקת כמובן משאלות העם והלאומיות, אך המוטיבציה לעסוק בה לא באה רק משם. או בניסוח אחר: אני לא רוצה לפתור את זה שם; בעיקר אני רוצה לפתור את זה כאן.
מסתבר שבמקביל לחיי המודרניים־חילוניים, מתנהל בי מעין זרם תודעה נוסף שאינו מפסיק לשוחח את השיחה הזו מאז ילדותי. בתוך הזרם הזה, שיש בו מן הישן, אני עדיין חי את דרמות ילדותי הבלתי פתורות; מתעמת עם נדרי ילדותי, עם אבי ועם חברי שחזר בתשובה; ועם חלקים בנפשי שכל זה קרוב לליבם – שרצו להאמין ולהיטיב, ולא עמדו במשימת ה"נעשה ונשמע", ולא הצליחו להיות תלמידים טובים של השיטה. בזרם הזה של התודעה, ואפילו אינו הזרם המרכזי של חיי, אני חייב לעצמי תשובות. כבר זמן רב אני משתמט מן המפגש עם החלק הזה כפי שהוא: מורכב, מעורבב, פגיע ורגיש.

חוץ מזה, אני אומר לעצמי כדי להצדיק את הזמן שאני משקיע בעניין השולי הזה בשעה שנדמה שיש עניינים כל כך הרבה יותר בוערים בעולם הדורשים תשומת לב: אפילו נניח שזה רק תחביב מקומי, משהו כמו איסוף בולים, שיש משוגעים לדבר המתמסרים אליו – מותר לי.
מי אמר שצריך לעסוק רק בדברים החשובים העומדים ברומו של עולם?
וכך אני מגלה שהעיסוק הזה ביהדות בשבילי איננו רק עניין לא גמור המטריד אותי, אלא גם משהו שאני אוהב לעסוק בו. בעולם מתוקן פחות הישרדותי יש מקום לשיגעונות של אדם מבוגר שדווקא יש לו פנאי להתמסר לדברים שהוא אוהב, גם אם אינם חשובים מאוד.

אבל, כמובן, זה לא באמת רק עיסוק צדדי, תחביב לשעות הפנאי. היהדות בשבילי תופסת את המשבצת של החיים הרוחניים. והסוגיה הזו של "חיים רוחניים" אינה שייכת רק לאותו זרם תודעה מקביל, אלא דווקא לזרם מרכזי בחיי: אני רואה חשיבות בחיים רוחניים אישיים וציבוריים, ומשתוקק אליהם, ואפילו מבין את חשיבותה של מסגרת דתית כדי לתמוך בחיים כאלה. אלא שבכל פעם מחדש אני נופל במלכודת הזו של היהדות, כאילו היא המסגרת היחידה האפשרית לי, וכאילו רק כך צריכים להיראות חיים רוחניים.
והיא "תופסת מקום" בלי להציע לי בעצמה מענה שלם וטוב.
מכאן גם נובע כעסי. אני עצוב על כך שגדלתי בעולם שבו לא מדברים על אלוהים, ועצוב על כך שבמקום שבו דווקא נראה שכן מדברים עליו, עושים זאת באופן שאני מתקשה להתחבר אליו.
ואלה כמו שתי שאלות העולות בי:
איך אני יוצא אל היהדות ששם – איך נכון לי להתייחס אליה, איזו עמדה לנקוט כלפיה וכן הלאה? כלומר, איך אני מתייחס ליהדות שלהם?
ומה ממנה אני מכניס לתוכי כאן? כלומר, היהדות שלי.

אני פילוסוף של כורסה, חנוּן מצוי, אבל גם איש מעשה. תמיד הייתה בי נטייה פנטסטית לשוטט כמו ענן, אבל לצדה גם אהבה לממשות וחיבור ערני ופשוט אליה – מה שאפשר לקרוא לו שכל ישר.
ואני סומך על עצמי במידה, דווקא משום שכבר מצאתי את עצמי לא פעם נחלץ מדעות קדומות ומגלה עד כמה מוטה הייתי. פעם קראתי אמירה של ראסל שמצאה חן בעיניי: "אני לא משנה את דעתי אלא אם כן אני חייב". כששמים את הדגש על החלק הראשון, הרי זו עדות לדוגמטיות שמרנית, אבל החלק השני מקנה לאמירה כולה משמעות רדיקלית. על החובה הזו גם אני מוסר את נפשי – להיות ישר עם היש, גם אם אינו מוצא חן בעיניי.
אני יושב בית ולא אוהב לזוז הרבה ממקומי, אבל יש בי משהו שמחייך בכל פעם שהממשות מפתיעה ומנערת אותי ומחלצת אותי מכלא רעיונותיי – בעיקר אם זה לא נוח: נו, מה את רוצה לומר לי הפעם?

כן, זו שיחה מתמשכת, ובכתיבתי אני רוצה להצליח לשמור על איכותה כשיחה, ומדי פעם לסמן אבני דרך: כותרות מודגשות, מקומות מוגדרים, נושאים שאני יכול להניח במקומם, כדי שאוכל לשוב ולמצוא אותם.
יש נושאים שאני כותב עליהם שוב ושוב מתוך שכחה גמורה שכבר כתבתי עליהם. בשעתו הם לא התבררו עד הסוף, ולא ידעתי היכן בדיוק להניח אותם. אני חוצב מדם ליבי מה שנראה לי כהתגלות של השעה הזו, ואז מוצא במקרה איזה קובץ שכתבתי לפני שנים ובו דברים דומים מאוד – גם אז כתבתי מדם ליבי.
אומנם כנראה לא מיותר ללכת את הדרך הזו של ההתגלות כל פעם מחדש. אבל יש גם דברים שכאשר זכיתי לשים אותם במקומם – משמע, כאשר אמרתי אותם כראוי ועד הסוף – שוב לא הרגשתי צורך לומר אותם מחדש, ויכולתי להמשיך להתקדם לעניינים אחרים.
כך או כך, הסדר שבו אוכל להטמין את זרעי תובנותיי ילך ויתגבש תוך כדי הליכה. זה לא משהו שאני יודע מראש. אני רוצה שיתאפשר לי להתבטא במלוא מורכבותי. דבר כזה יכול לקרות בתוך שיחה שואלת ומתפתחת, וקשה שיקרה כשאני עסוק בארגון וניסיון להסביר את מה שאני כבר יודע.
אני לא יודע. מכאן אני יוצא למסעי הנודד, ואלוהים יהיה בעזרי.
יהודי על פי זן

אילו זרעון אחר של אבי היה פוגש את הביצית של אמי, האם אני הייתי נולד או שהיה זה אחי? מן הסתם זה לא היה אחי בפועל, אלא אחד מאינספור האחים האפשריים שהיו יכולים להיוולד מאמי ואבי וכעת ניתנה לו ההזדמנות להופיע. ואולי בכל זאת זה היה אני, רק עם תכונות אחרות: נניח צבע עיניים אחר, גובה אחר, ידיים אחרות, ריח אחר, אישיות אחרת – אפשר למנות פה דברים רבים שיכולים להיות שונים בלי לפגום בדבר המרכזי הזה:
העובדה שמדובר בי – במי שהנני.
ויש עוד אפשרות מתבקשת: שמי שהיה נולד לא היה אני וגם לא אחי, אלא משהו באמצע בין שנינו. האם יכול להיות דבר כזה? אף שזו נשמעת כמו תשובה הגיונית, היא בלתי ניתנת לעיכול: איך אפשר להיות חצי אני?

הניסוי המחשבתי הזה מעורר תהיות רבות שלא אתעכב עליהן כאן. הבאתי אותו בעיקר כדי להאיר את האפשרות שחלק מן הבלבול באשר ליהדותי קשור לכך שבאופן לא מודע אני מניח שסוגיית ה"היות יהודי" היא מאותו סוג של "היות אני", וכמו שאי אפשר להיות "חצי אני", כך, על פי האינטואיציה החבויה שלי, גם אי אפשר להיות חצי יהודי.
מה זה אומר שאי אפשר להיות חצי יהודי?
מכיוון שזו מחשבה לא מודעת, הפועלת במחשכים כדי ליצור אינטואיציות מטרידות, קשה לפרש אותה באופן הגיוני. אבל אם בכל זאת נותנים עליה את הדעת ומבקשים לעגן אותה בקרקע ממשית, אפשר אולי לומר שיש דבר כזה "עם יהודי" – מעין אנחנו קולקטיבי, שכמו ה"אני" גם הוא אינו יכול להיות חצי: תכונותיו יכולות להשתנות, אבל גרעין זהותו נשאר בעינו – אלה אנחנו. אנחנו ולא האחרים.
לפי תפיסה זו, להיות יהודי, גם כשמדובר באדם יחיד, פירושו להשתייך ל"אנחנו" היהודי הזה: אפשר להיות בתוכו או מחוצה לו, אך לא באמצע ולא באופן חלקי.
אבל האם "להיות יהודי" ו"להיות אני" אכן שייכים לאותה קטגוריה?

לי נדמה שיש פה בלבול.
אני מסתכל על הגיוון הרב בין שימפנזים. עץ החיים כולו מתפצל ומתפצל שוב, למחלקות ולסדרות, למשפחות ולסוגים, למינים ותתי־מינים ותתי־תתי־מינים. ואף על פי שיש הבדלים מובהקים המצדיקים חלוקה לקטגוריות השונות, אין בחלוקה הזו שום דבר גורלי המצדיק ששימפנזה אחת תהיה מחויבת לשימפנזה מן הזן שלה יותר מאשר לשימפנזה מזן אחר או ממין אחר. המחויבות, כשהיא קיימת, שייכת ללהקה, לחבורה ולמשפחה, לא לזן; והיא מתהווה באופן מקומי ואינה עניין עקרוני.
ואילו מה שיוצר להקה ומבדיל אותה מלהקות אחרות הוא יחסי קרבה והיכרות, המבוססים על היסטוריה משותפת ומערכות יחסים שנרקמות לאורך זמן. אלה המרכיבים היוצרים קולקטיב חברתי הנושא עמו דאגה ואכפתיות הדדית. בחבורה הזו יכולים להיות כלולים גם בעלי חיים אחרים כמו גור כלבים שאומץ ונעשה לחלק מן ה"אנחנו" שעליו מגינים כעת. מנגד, שימפנזה מחבורה אחרת, גם אם הוא דומה מבחינה ביולוגית או תרבותית, אינו שייך למשפחה ויכול להיחשב לאויב. הוא אולי שייך לזן שלנו, אבל אינו משלנו.
הייתכן שלהיות יהודי פירושו פשוט להיות שייך לזן מסוים של אנשים?

המחשבה הזו שלהיות יהודי יכול להיות פשוט כמו להיות שייך לזן מסוים של אנשים הקלה עליי כשחשבתי אותה לראשונה. היא הורידה ממני את המשקל המטאפיזי שהיה כרוך ב"להיות יהודי", ועזרה לי לקבל שבחלקו זה בכלל לא עניין של בחירה. כפי שיהיה מגוחך שאבטיח יתחיל להתווכח אם הוא אכן אבטיח, כך יש הגדרות מסוימות של "יהודי" שמכלילות אותי בתוכן, והדבר אינו תלוי ברצוני או בחירתי. הוא אינו דורש ממני להזדהות, להכיר בקיומו של עם, לחוש אחריות, מחויבות, קרבה. רק להכיר בעובדות, שהן גם לא חייבות לשאת משמעות מורכבת או עמוקה: יש זרם תרבותי יהודי; בקעתי מתוך הזרם הזה, ובין אם ארצה בכך או לא, זה משייך אותי לזן שלו.
ומה עושה את הזרם הזה לזרם יהודי?
אולי יש היבטים ביולוגיים־גנטיים מסוימים, אבל בהיותנו אנשים, העיקר טמון בתרבות: אני מדבר עברית, הוריי יהודים, רוב חבריי יהודים, גדלתי בבית שבו חוגגים חגים יהודיים – זו הקרקע שלי.
מן הסתם נגזרים מעובדה זו עוד כל מיני דברים אחרים עליי ועל תכונותיי, אבל אין בזה שום דבר גורלי במיוחד. זו פשוט עובדה, כמו העובדה שיש לי עיניים ירוקות או שנולדתי בפריז, או שאני גר כיום בכליל. אני יכול לומר כל מיני דברים על מוזרותם של אנשי כליל ולהסתייג מהתנהגותם, אבל כשאני הולך לקנות בכפר הסמוך המוכר במכולת מזהה אותי: "הא, אתה מכליל נכון?" נכון.

האם כל אותן תכונות גנטיות ותרבותיות שירשתי מאבותיי קשורות לזן היהודי דווקא? האם בכלל יש תכונות שהן "יהודיות" במובהק?
האמת היא שזה לא כל כך משנה.
כן, אולי יש אורח מחשבה יהודי, ונטיות גופניות מסוימות, ותכונות רגשיות, ואפילו אופי יהודי – אז מה? הרי יש לי גם תכונות משפחתיות מובהקות שבהן אני דומה להוריי ואחיי ולא לבני משפחות יהודיות אחרות – נניח מחוות יד או צורת אף. אותה צורת אף מופיעה אצל אנשים אחרים, במשפחות אחרות בקצה העולם. ובטח יש לי, לצד אותן תכונות "יהודיות", גם כל מיני תכונות אחרות שאינן יהודיות דווקא. אני לא יודע אם אפשר לסמן כאן גבול ברור; אנחנו מעורבבים מאוד.
ואפילו אילו אפשר היה לסמן גבול ברור סביב מקבץ תכונות שהוא יהודי במובהק – כמו, נניח, תערובת תבלינים ייחודית שזכתה לשם משלה – גם זה לא היה משנה. זה היה פשוט עוד מאפיין לצד כל שאר התכונות שיש לי כאדם, כפרימט, כיונק, כיצור חי. כן, אלה השימפנזים המערביים. מה רצית לומר בקשר אליהם?
בסוף זה מתכנס לכך שאני הוא אני, ויש לי תכונות רבות ומגוונות שהתקבצו למקום הזה, אליי, והן בבחינת בגד על האני המסתורי הזה. אני נמצא בקצה אחד הענפים של עץ החיים; קודקוד של צמיחה, ניצן חי שאינו מנותק מכל שאר הענפים ומכנס אותם למוקד אחד. האם בהתבוננות עמוקה על טבעו של ה"אני" הזה, אני עשוי לגלות לפתע שהוא "יהודי" דווקא? משמע, לא רק מבחוץ אלא מבפנים?

מה עושה אותי שייך לזן היהודי – לקטגוריה הזו של אנשים ולא לקטגוריה אחרת? ועד כמה הדבר חשוב להגדרתי העצמית לעומת היותי הורה, מחנך או סופר?
מנקודת המבט שאני קורא לה "יהודי על פי זן", אין לכך משמעות גורלית יותר משיש לעובדה שעיניי ירוקות. אינני יכול להתכחש לעובדה הזו אבל גם אין צורך לעשות ממנה עניין. אני לא שייך בשל כך לעם של ירוקי העיניים, ואינני מחויב לירוקי העיניים יותר מאשר לכל אדם אחר.
נולדתי יהודי – תהא ההגדרה של זה אשר תהא; לצורך העניין אפשר להסתפק בכך שנולדתי לאם יהודייה – וזו עובדה שאינני יכול להכחיש, אבל גם אין לי הרבה מה לעשות איתה.

העובדה ששני יצורים שייכים לאותו זן על פי שיטת מיון מסוימת – אינה מחייבת שהם ייעשו חברים, וגם לא שיארגו "אנחנו" משותף. החלק הזה עוד צריך לקרות.
וגם אם נניח שהוא יכול לקרות ביתר קלות בין שני יצורים מאותו הזן, אין די בדמיון כדי שהוא יקרה. החלק החשוב לאריגה הזו דורש משהו נוסף, והמשהו הנוסף הזה יכול לקרות גם בין יצורים שאינם בני אותו הזן.
יש סיפורים רבים על בעלי חיים ממינים שונים שיצרו ידידות עמוקה – קשרים שנרקמו מכוח נסיבות, עניין הדדי, היכרות ממושכת, נתינה, משחק ואולי דברים מסתוריים יותר. כל אלה הם גם חלק ממה שיוצר משפחה, חבורה ולהקה. האם הם גם יוצרים עם?
אינני יודע. על פני הדברים – מה פתאום: גם אם אני דומה בעניינים מסוימים ליהודים אחרים, אינני מכיר אותם, ולא התפננו לרקום יחדיו "אנחנו" משותף. והרי מה שמשנה לצורך המשפחה, החבורה והלהקה, איננו שאנו שייכים לאותו זן, אלא שאנו מסכימים להיפגש ושיש לנו תירוץ טוב להתמסר למלאכת האריגה המשותפת.
להבדיל מהשתייכות לזן, השייכות (במובן של "אנחנו") היא דבר שעושים.
הבלבול הזה בין השתייכות למחלקה לבין שייכות ממשית, יכול אולי להוליד דימוי של עם, אבל אין די בו להוליד עם ממשי.
על כל פנים, לפני שאני נכנס לסוגיית העם היהודי ולשאר שאלות אפיקורסיות – הנה, את הדבר הזה אני יכול לקבוע ללא רגשנות יתרה: אני יהודי. זו המסורת שבה גדלתי; ממנה ספגתי והושפעתי ובתוכה התפתחתי. אומנם אינני יודע איך קראו לסבתא של סבי, וייתכן שמקור משפחתי בשבט ברברי שהתגייר, אבל לעת עתה כאן אני, מוכן להודות שאני שייך לזן היהודי.
צעדתי צעד אחד.

אבל מה זה אומר?
אני גם שייך לזן של אנשים רזים. זה נותן לי יתרונות בעניינים מסוימים, וחסרונות בעניינים אחרים. אני לא מתיימר מכאן להפוך אותנו לעם של הרזים.
ייתכן שיש לי איכויות רוחניות ומחשבתיות מסוימות, שמנקודת מבט מסוימת אפשר לומר שהן יהודיות וקשורות לעובדה שנולדתי לזרם היהודי. ייתכן שיש לכך גם רכיב גנטי, אף שסביר שעיקרו של הדבר בתרבות שבה גדלתי. כך או כך, איזו מסקנה יש לגזור מכאן? זה לא משהו שעשיתי, זו פשוט עוד עובדה של קיומי לצד עובדות נוספות שאני חולק עם אנשים אחרים ובעלי חיים אחרים. כל זה הוא מורשתי. זה ברור שאני לא המצאתי את עצמי ולא באתי מכלום. אני קצה של שרשרת – של שרשראות רבות למעשה. מכאן ועד לאחוות לוחמים יש עוד מרחק.

אין חולק אפוא שאני בן קונקרטי ומקומי של נסיבות החיים שהביאוני הלום. אני אחד ולא אחר, לא רק משום שאני אני ולא אחי, אלא גם בשל הנסיבות הקונקרטיות של הולדתי: אין עוד אדם שנולד בצומת המקום והזמן המסוימת הזו. זו הכתובת שלי בעולם. אבל – אם למתוח עוד מעט את המטפורה – האם אפשר לומר שיש רחוב מסוים שהוא "הרחוב היהודי"?
גם אם כן, נדמה שאפשר לאתר את כתובתי בדרכים רבות. כל אחת על פי שיטתה, בדיוק כפי שאפשר למיין רשימת חפצים לקבוצות שונות על פי תכונות ועקרונות מיון שונים. בסופו של דבר, כשאני מצביע על עצם מסוים, הוא תמיד יהיה קונקרטי הרבה יותר מכל מיון: הוא גם שחור, וגם מרובע, וגם נוקשה, וגם עשוי מעץ, וגם שייך לסבי. תהא אשר תהא החלוקה המעניקה לו כתובת בתוך שיטת מיון אחת – זו רק דרך למצוא אותו, ולא מה שממצה אותו; קל וחומר כשמדובר באדם.
האם יש שיטת מיון אחת טובה מאחרות? מן הסתם הדבר תלוי בצורך שלשמו מבקשים לתת כתובת: מי רוצה להתמצא? לאן רוצים להגיע? איך?
בכל אופן, זו תהיה טעות להניח שמעצם זה שיצרנו מחלקה של "דברים אדומים" משתמע שיש אורגן חדש שיש לו קיום כשלם בפני עצמו – השלם של כל הדברים האדומים. מפתה מאוד לעשות זאת, והטעות מובנת; אבל כדאי שנלמד לעמוד בפיתוי, ולהבחין בין מה שעושה את ה"אחד" למה שעושה את ה"שלם". האחד כאן הוא אוסף כל הדברים האדומים – כולם מקבילים זה לזה. השלם הוא משהו אחר: הוא נוצר כשהחלקים פונים זה אל זה ומחוללים בקשריהם "אנחנו ממשי".

ואם כן, "יהודי על פי זן" הוא הנתון שנולדתי לתוכו. זה לא משהו שאני עושה או בוחר. אני יכול להיכנע בפני הדבר הזה ללא ייסורי מצפון.
אבל האם אין מעבר לזה?
האם אין איזו ברית גורל הקושרת אותי ליהודים אחרים? האם לעובדה שאני יהודי על פי זן אין השלכות נוספות?
ואולי ההשלכות שכביכול נגזרות מן ה"כתובת הזו" באות בכלל ממקום אחר שכלל לא קשור לזן שאני משתייך אלא למשהו אחר? הסכמתי להכיר בכך שאני יהודי על פי זן, אבל האם אני גם יותר מזה?

כמובן, חשוב להעיר שהאמירה שאני שייך לזן היהודי בכל זאת שונה מהאמירה שאני שייך לזן של הרזים. קודם כול, כי אין תחימה תרבותית כה ברורה מסביב ל"זן הרזה" כמו שיש מסביב ל"זן היהודי". גם אם יתברר שאנשים רזים נוטים להעמיד צאצאים עם אנשים רזים אחרים, אלה גבולות עמומים שאינם דומים לאלה שהקיפו את הקהילה היהודית לאורך הדורות ומנעו נישואי תערובת. למשל.
ושנית, להגדרה "יהודי", בשונה מ"רזה", יש נגיעה לעולם הערכים ולתפיסת העולם – לקביעת מה חשוב. מן הבחינה הזו לכתובת "יהודי" יש יותר השלכות מאשר לכתובת "רזה". כנראה.
ועם זאת, מבחינת העניין הנדון כאן, אין בכך כדי לשנות: רזה על פי זן או יהודי על פי זן – זה עדיין, כשלעצמו, לא אומר שום דבר על קולקטיב משותף.
מה גם שבכל מקרה יש לי הרבה יותר משותף עם שאר בני האדם מאשר עם בני אדם מן הזן היהודי דווקא. במבט מלמעלה, מה שמבדיל בין יהודי ללא יהודי – הבדל שהיה עילה לרדיפות, לגירושים ולטבח – זעיר ביחס למה שקושר את כל בני האדם, ובראש ובראשונה היכולת להעמיד צאצאים פוריים.
מבחינה ביולוגית אנחנו – בני האנוש – מהווים מין אחד, ודומים זה לזה הרבה יותר מששימפנזים דומים לבונובו. ואף על פי כן, מנקודת מבט מסוימת, וכדי להדגיש את הנקודה שלא מדובר בשותפות הכרחית:
אני יהודי על פי זן, לא על פי עם.

ואף על פי שהוקל לי בעקבות המחשבות על הזן היהודי והאופן שבו הוא אינו מחייב, משהו בי בכל זאת ממשיך להתמרד. אני עדיין מתקשה להגיד שאני יהודי על פי זן בלב שקט. יש עוד כמה דברים שאני רוצה לברר לפני שאוכל לומר אפילו את זה בפשטות.
שהרי לומר "אני יהודי על פי זן" אינו רק קביעת עובדה; זו אמירה טעונה שיש בה מן ההצהרתיות. אינני יכול להתעלם מן הרבדים הסמויים שההצהרה הזו נושאת עמה, ומן המחיר הכרוך בזיהוי שכביכול אינו תלוי בי כלל (אני לא אשם). זו אינה אמירה תמימה, והיא אינה דומה לאמירה "אני רזה על פי זן". הרי גם האמירה "אני כלילאי" מחייבת יותר מן האמירה "אני גר בכליל" – לכאורה, שני ניסוחים של אותו עניין בדיוק. על אחת כמה וכמה האמירה "אני יהודי".
אינני יכול להימלט משיחות העיר ולהתנתק מן ההקשר הזהותי.

ליבי הוקל, והוכבד מחדש.
בינתיים אני יכול להסתפק בזה:
אני יהודי על פי זן מצד פנימיותי ובאופן סודי.
נותר לברר אם אני יכול לאמץ מעבר לכך גם משהו בחיצוניות.
וכשאני אומר שאני יהודי באופן סודי, אני משאיר מקום לאפשרות שאני מוזן ממורשתי היהודית באופן מסתורי יותר מן הדוגמאות שהבאתי למעלה, ובאופן שאינו ידוע לי כרגע. אבל גם אם כן, כל זה נעשה בסוד וללא הצהרות דרמטיות. אם יהדותי על פי זן היא עובדה של קיומי שאינה תלויה בי, הבה אשתוק לגביה, אהיה אותה בלי דיבורים מיותרים.