שערי ידידות

1.      

"אבל חייב להיות בזה משהו טוב," משתפת אותי בתי בת השמונה בהרהוריה. כבר זמן מה שהיא חולה ומבינה באכזבה שלא תוכל ללכת ליום ההולדת של חברתה הטובה.

"איזה טוב?" אני שואל.

"לא יודעת, לא יכול להיות שדברים קורים סתם בעולם".

האם הסרטים עם הסוף הטוב הם שנטעו בה את האמונה הזו?

וסרטים אלה עצמם, האם אינם חלק מן הניסיון האנושי הנואש להכניס משמעות בעולם ולפרשו לטובה, דווקא משום שהוא עצמו אדיש לאדם, נטול משמעות, ודברים קורים בו סתם?

אבל אולי יש גם אפשרות אחרת: שאלה געגועים הנושאים בחובם בשורה של אמת. ודווקא המולת העשייה האנושית הנאבקת להכניס משמעות, היא המרוקנת את העולם, וכנגד הרעשנות הזו חותרים הגעגועים.

שנים התלבטתי איזו משתי האפשרויות הללו מתארת את מצב העניינים לאשורו, עד שהבנתי שהספק שכרסם בי אינו שליח ניטרלי של היושר האינטלקטואלי, אלא הטיה של כוחות פסיכולוגיים שכבר הכריעו באופן דוגמטי לצד אחד. בין היתר בשל הנחה מוקדמת הנלווית לתפיסת עולם זו – ההנחה שהאדם והעולם עשויים מחומרים שונים (התודעה מצד אחד ועולם החומר מצד שני), ושחיינו הנפשיים, לפיכך, הם אי בודד בתוך ים עצום וזר.

2.      

בסופו של דבר הכרעתי מחדש וחציתי את הספק לא רק מסיבה אינטלקטואלית, גם אם היו לה יסודות פילוסופיים. זו הייתה סוג של "חוצפה", הבנה שמותר להגיד כן לגעגועים, שהרי ההתייצבות איננה גחמה, אלא "הליכה לקראת" החיונית לכל שיחה, על משקל "בצאתי לקראתך, לקראתי מצאתיך".

בדיחה מוכרת מספרת על יהודי מאמין, שכל יום היה מתפלל באדיקות לזכות בלוטו, ולא זכה. עד שיום אחד נגלה אליו אלוהים בחלום ואמר לו: אני מאוד רוצה לעזור לך לזכות בלוטו, אבל בבקשה, קנה כרטיס.

וכך למדתי: לא די לחכות לוודאות שתטלטל אותי החוצה מן הספקנות – גם לי יש חלק בעניין.

3.      

האם לאחר הכרעה זו נעלם הספק?

הו לא, אילו זה היה כך, בזה הייתה מסתיימת הליכתי. הספק קיים, אבל הוא אינו שולט בעולם. ואדרבא, הוא עצמו נעשה לחלק מן המרכיב הסודי, וממלא תפקיד חשוב של דיוק ויושר בתוך התנועה הרחבה יותר של החיים.

ספר זה נכתב אפוא מנקודת מבטה של האמונה, ופורש את נוף המבוך המשתקף ממקומה. אבל יותר משהוא מספר סיפור, הוא מנכיח שפה ומציע אותה כבת לוויה להליכתו של האדם וכתמיכה לשיחתו.