אף על פי שמעמד ההוראה נפוץ כל כך ורבים מתפרנסים ממנו, נראה שיש בצורתו הנוכחית איזו צרימה מוסרית יסודית. האם המעמד הזה ראוי? האם הוא נחוץ?
ספר זה הוא מסע בירור כללי ואישי בעקבות המוֹרוּת האחרת.
אחרי שלושים וחמש שנה כמורה, מבקש המחבר לבדוק כיצד קרה שגילדת ההוראה "כבשה" את העולם, ובתנאים אלה מה עוד אפשר להציל מן המוֹרוּת כדי לעשותה ראויה ובמידתה.
הספר בוחן את יחסי המורה־תלמיד, את ההשתקה, את מאמץ השכנוע, את שאלת הסמכות, את מקום החכמה, את תפקידם של "מורים רוחניים", ועוד שורה של נושאים הנוגעים במורות. בין היתר הוא גם מציע ניתוח רב־ממדי של מושג הידע, שכביכול עומד במרכז ההוראה ומצדיק אותה.
וכך זה מתחיל:
המורה של העולם
בתחילת המאה העשרים חיפשה האגודה התיאוסופית את המורה הבא של העולם. אדם, אשר בצד מורים מן העבר כמו משה, בודהה, ישו ומוחמד, יכוון את דרכה של האנושות בעידן החדש. הסימנים הראו שהגיע הזמן להופעתו, והם ביקשו להכין את הקרקע לבואו. משלחות נשלחו לכל רחבי העולם, ולבסוף נמצא נער בן עשר שעיניו הגדולות ענו לסימנים. קרישנמורטי הובא אחר כבוד לאנגליה, יחד עם אחיו האהוב, ושם, במקביל לחינוכו הקפדני, הוקם סביבו מסדר הכוכב.
כשבעים שנה לאחר מכן, בן עשרים ושתיים, נתקלתי בספר קטן שנשא את השם "יומני קרישנמורטי". בלי לדעת מי היה מחברם ומה סיפור הרקע שלו נשביתי בקסמם. הקול האישי, החכמה הערנית, העמידה המזוככת מעבר לכל ניסיון להרשים, ושלילתו העקרונית של כל סמכות ודוגמה, קנו את ליבי, ונעשו גם לתפיסת עולמי.
אלא שהתפיסה הזו גם הכניסה אותי ללב פרדוכס.
קרישנמורטי היה בן שלושים ושש כשלבסוף, מול קהל של אלפי מאמינים, הודיע באומץ שהוא מפזר את מסדר הכוכב. אין הוא חפץ להיות המורה של העולם. יותר מזה – הוא לא מאמין במורים, שכן "האמת היא ארץ ללא דרך". בטח, קל היה לו להגיד, הקהל כבר היה שלו, ובהמשך חייו הוא המשיך למלא אולמות ולהתעקש שאין מורה, שהוא לא מורה, ולבסוף אף ויתר על השימוש בכינוי גוף ראשון כדי להדגיש את נקודתו. ובכל זאת, שם הוא היה, במרכז הבמה, אצילי ושקט, מעביר את מסריו. מי הוא היה אם לא מורה? ומי היו מאזיניו אם לא תלמידיו? מי הייתי אני, שהתרשמתי כל כך מדבריו והתעקשתי ללכת בדרכי האישית?
כמוהו, גם אני דימיתי שיש לי בשׂורה להביא לעולם, וצורך עצום להגיד אותה. אבל בשונה ממנו, הייתי אדם צעיר ובלי קהל. אם היו באים לשמוע אותי, בחפץ לב הייתי אומר – לכו לדרככם, אל תקשיבו לי, הקשיבו לעצמכם – אבל למה שיבואו? ולמה הם צריכים אותי שהורה להם זאת?
הימים עברו, הרבה ממה שרציתי לומר כינסתי אל תוך כתיבתי, ועם הזמן החיים בכל זאת זימנו לי מצבים בהם עמדתי מול אנשים והרציתי דברים. מעמד שהיה בו גם עונג, גם בושה, גם גילוי, גם הֶסְתֵּר, ותמיד גם ממד של התנצלות. לא משנה מה היה הנושא שהוריתי – מתמטיקה, מדעים, פסיכולוגיה, חינוך – התעקשתי לא להתחבא מאחורי סמכות הידע, וסירבתי לקרוא לאלה שמולי "תלמידים". הצטרף לסירוב הזה המפגש המטלטל עם החינוך הרדיקלי, שהאיר לי עד כמה מופרכת המחשבה שהמורה הוא זה שמלמד.
אם כן, מה אני עושה כאן במרכז הבמה?
מכיוון שכבר עמדתי כאן – וזה קרה שוב ושוב – לא יכולתי שלא לתהות על מהות הפרדוכס שאני נמצא בלבו. שמע, אמרתי לעצמי, או שתעשה או שלא תעשה, אבל אם החלטת לעלות על הבמה, אף אחד לא ירוויח מזה שאתה מתנצל, עושה עם חצי לב, וגוזל אגב כך את זמנם ואמונם של האנשים. אם החלטת לעשות, אל תעשה כמעשה הגנב, עשה זאת כמו שצריך, במלוא ההתייצבות, הפאר והעוצמה. לך עד הסוף.
ההא, אבל אחרי כל זה – אחרי שהשמצתי כל כך את המוֹרוּת – מה הוא הדבר שאני עושה, ושאני אמור לתת לו את כל לבי ולעשותו במלוא הפאר?
חוות דעת
אין עדיין חוות דעת.