באיזה גודל רואה אותנו אלוהים

על הספר:

יופיו של פרח, תענוג ההתמתחות, קול בכי תינוק, כל אלה איכויות ממשיות של החיים, אותן אנו חווים באופן אישי. האם חוויה אישית היא רק תוצר לוואי מקרי לתהליך אבולוציוני שעיקרו הוא הישרדות?

בשני העשורים האחרונים זכתה ה"הכרה" לתשומת לב הולכת וגוברת מצד הקהילה המדעית, לא עוד כתופעת לוואי משנית, אלא כעובדה חיים בסיסית. אך מה היא עובדה זו? ומה היא אומרת על האופן בו אנו רואים ושומעים, אוהבים וכואבים? מחקרים מדעיים חדשים בצד קולות של הוגים ומשוררים מציעים לשאלות אלה תשובות שונות למדי ממה שהיה מקובל עד כה, ונותנים משמעות חדשה ורעננה ל"איך זה לראות כבני אדם".

זהו מחקר על הראיה, אבל הרבה מעבר לכך, מחקר על האופן בו האדם מייצר משמעות, והאופן בו העולם נענה לחיפושיו ותשוקותיו. זהו גם ספר ביקורתי הבוחן את מגבלות הגישה הרדוקציוניסטית במדע, ומבקש אחר תמונת עולם שיש בה יותר מקום לבלתי נראה ובמילא גם לאדם הממשי

וכך זה מתחיל:

" יש אנשים השואבים סיפוק מסוים מתורת הקוונטים או מתורות פיסיקליות אחרות החושפות איזו מופרעות יסודית של החלקיקים. עבורם זה כאוויר לנשימה בתוך הסדר ההולך ומתהדק על צווארם של תפיסת העולם החומרית. כי אם כבר שם למטה אין הדברים בשליטה גמורה, אז מדוע שגם כאן למעלה לא יהיה קצת שמח?[1]

אחרים מרימים ידיים ומפצלים את עולמם בין הרוח לחומר, ואת החומר משאירים לאנשים אחרים, ולפעמים אף מקימים מחיצה גבוהה כדי שאף פירור מן העניינים המדעיים הללו לא יחדור לעולמם. ובכל זאת הם חוזרים ונדרשים לעולם החומר הזה – ככלות הכול הוא העולם המעשי שבו הם חיים ובו הם פוגשים את מה שהניחו בידי אחרים. מה שפוגש אותם בשלב הזה משפיע עליהם באופן עמוק בהרבה ממה שהם מוכנים להודות. בעל כורחם מקבלת הרוחניות שלהם גוון חומרני.

אבל ייתכן שדווקא מה שרלוונטי יותר לסוג החיפוש הזה של הרוח אינו נמצא בפיסיקה, אלא בביולוגיה או בפיזיולוגיה. ושם אולי ניתן לגאול את יסודות העולם מידי המכניות ולהביאם לספר סיפור אחר. לא סיפור הממדר חומר מפני רוח, אלא כזה שבמובן עמוק מחזיר את האדם לעולם, לעולם כולו, חומר ורוח גם יחד, ומציב אותו בצומת דרכים של בריאה…"

 [1]במאמר בהיר וחד המנסה לפרש את תורת הקוואנטיים, מתייחס הפיסיקאי מורהוף לתפיסת העולם הריאלסיטית-נאיבית במילים הבאות: "בסוג כזה של סיפור – הכרה, רצון חופשי, איכות, וערכים, משחקים לכל היותר תפקיד משני. לאבולוציה אין תכלית, לחיים אין מטרה. מיותר להזכיר את שפע ההישגים שהושגו באמצעות סיפור זה. סיפורים יכולים לרפות ידיים כשם שהם יכולים לעורר השראה. הסיפור הזה מדכא במובהק." (Mohrhoff, 2004)