עגלת קניות

יושר הוא יוזמה

כשהייתי קטן לקחתי ברצינות רבה את צוו מוריי והוריי לא לשקר, ובהמשך זה נעשה לי לעקרון מהותי שעיצב את חיי – אני לא משקר. לא שקרים לבנים ולא שקרים אפורים, לא כד להציל את עצמי מצרה, ולא כדי להשיג טובת הנאה, ולא בכלל.

יותר מאשר עניין חברתי של הגינות, ראיתי כאן סוג של עקרון קיומי, שמבטא את אומץ ההתייצבות, מידה אשר בהשראתה חוסות גם הרבה מידות אחרות. אם היו האנשים ישרים, טענתי, לא הייתה מתקיימת רודנות בעולם. בלבי פנימה תליתי גם את מידת החוכמה והאומץ האינטלקטואלי, כמו גם את נדיבות הלב והיכולת לאמפתיה, בנאמנות זו לאמת.

ורק תהיתי, מדוע צוו כל כך חשוב, לא מופיע בין עשרת הדברות באופן גלוי[1].

* * *

אמנם, בשלב מסוים, היה צורך להבחין בין אמת ליושר – ראיתי שאפשר להגיד אמת בלי להיות ישר, והבנתי שאני מחויב ליושר יותר מאשר לאמת – אבל במרבית המקרים, זה לא שינה הרבה:

להיות ישר, זה להגיד את האמת.

זה להתייצב בעולם בלי רצון וצורך להסתיר.

זה לחיות באופן גלוי, אמיץ ומתייצב.

האמנתי שצלילות ההתייצבות מאפשרת ראייה חודרת של המציאות. אותו הרגל לא לשקר כלפי חוץ הוא גם ההרגל לא לשקר כלפי פנים, ושניהם מסירים צעיפים מערפלים שנוטים לחצוץ בין האדם למציאות. בעניין הזה לא די שתהיה איזו כוונה כללית לא לשקר, אלא דרושה נאמנות עמוקה ופרקטיקה עקבית שחודרת עד עמקי הנשמה.   

ממילא, הנאמנות ליושר היא גם התרופה להמון עוולות חברתיות, והמפתח לכינונה של חברתיות בריאה.  

ואם אני בא כאן לתקן את אמונת ילדותי, זה לא כדי לבטלה כליל,

אלא שהיא דורשת דיוק והבנה מחודשת.

* * *

אתחיל, אם כן, ישר מן הסוף:

הדרישה להיות ישר, כדרישה חברתית בעלת טעם מסוים, היא מוסר עבדים.[2] היא דרישתו של האדון אל עבדו שיהיה תמים ובר לבב, שקוף באופן מוחלט כתנאי להיותו בר-שליטה.

"אל תסתיר ממני דבר, אני צופה ורואה (יש לי עיניים בגב), מוטב תודה מייד."

ואני מייד מתייצב, פורש את ידי התמימות – הרי אני – אין לי מה להסתיר.

אלא שהחזות הזו, הישרה והתמימה, בכל זאת היא שקר. לא כל כך בתוכנה כמו במעמדה, ובדרישה שכביכול עומדת מאחוריה – שאהיה חשוף למבטו של הזולת שיוכל לחדור דרכי כאוות נפשו, בשעה שאני עומד בלי לזוז בבדיקה.

* * *

והיושר, או לפחות היבט שלו, סיבך אותי מאוד.

ברקע חיי היה תמיד החשש שמא בכל זאת אני לא ישר.

זה לווה בצורך הדוחק להוכיח את חפותי ונעשה למרכיב בסיסי בתקשורת שלי עם הזולת: בצד מה שאני אומר אני גם תמיד מנסה לשכנע, להוכיח, להראות, שאמנם אני ישר, אותנטי, כנה ומדבר אמת. אני לא רק אומר אמת, אני גם דוחף קדימה דימוי של אומר אמת. והדחיפה הזו קדימה, לא משנה כמה כביכול ייצגה מצב עניינים אמיתי, בעצם דחיפתה, כבר הייתה סוג של צרימה, מעשה עיצוב של הסתרה – אני מוכר חזות.

ומדוע יש לי צורך למכור את החזות הזו?

לאחרונה ניקרה בי המחשבה, שהשקר לא טמון במאמץ הזה למכור חזות דווקא, כי אם בהנחת הבסיס שנותרתי נאמן לה לאורך כל השנים – בעצם הצורך.

* * *

עם המחשבה הזו, גם נפרש לפני הנוף המורכב של ניהול "חזות היושר", והתסבוכת העצומה שהעמיס על התקשורת. הדרישה לאותנטיות, היא מן החישוקים החזקים ביותר של השיחה, אשר הרבה ממשאבי השיחה מופנים כדי לנהל אותה. מופנמת בה ההנחה שאם בן-שיחה מסתיר דבר מה, זה מכיוון שיש לו בעצם כוונה רעה. חשיפתו העצמית, לפיכך, היא אקט של הקרבה שאמור להוכיח את רצונו הטוב ואהבתו, ולהזים את האפשרות לכוונה רעה. בשיחה שזו התדר שלה אנחנו הרבה יותר נאמנים לרעיון האידאולוגי של האמת מאשר לבן-השיח שלנו. זהו הרעיון ששולט בשיחה, (עם תפיסה מסוימת של אמת המשתמעת ממנו).    

אבל אולי, אני תוהה עכשיו, כל זה הסתבך כל כך, לא בגלל חטאו של האדם הלא ישר, אלא מכיוון שמלכתחילה הדרישה הזו לשקיפות, כפרשנות היותר מקובלת ליושר ולאמת, היא בעצם שקר – היא לא שייכת לאדם, לא מתאימה לטבעו, לא אפשרית למעשה.

* * *

האיר את עיניי לאינג בספרו "האני החצוי"[3] שיצא לפני שנים רבות. שם הוא מתאר חוויה של אדם סובל, שחש כאילו הוא עשוי זכוכית וכל מבט של אדם אחר חודר דרכו ופוגע בו. בהתייחסו למודעות העצמית כותב לאינג:

"אמנם זהו הישג חשוב לילד, לזכות בביטחון שלמבוגרים אין כל אמצעי לדעת מה הוא עושה אם אינם רואים אותו. שאינם יכולים אלא לשער מה הוא חושב אם אינו מספר להם, שפעולות שאיש לא ראה ומחשבות שהוא שמר לעצמו אינן בשום אופן פתוחות בפני אחרים, אלא אם הוא עצמו מציגן. הילד שאינו יכול לשמור סוד או אינו יכול לשקר בגלל התמדת פחדים מאגיים פרימיטיביים כאלה, לא ביסס עדיין את מלוא עצמאותו וזהותו. אין ספק שברוב המקרים אפשר למצוא סיבות טובות כנגד אמירת שקרים, אבל אי היכולת לעשות זאת איננה אחת מן הסיבות הטובות ביותר."[4]

זה החזיר אותי להבחנה בין שייכות סימביוטית לשייכות דיאלוגית, ולחשיבות ההפרדה. האדם הבוגר, מצליח להגיע אל השייכות הדיאלוגית, דווקא מתוך יכולתו להיות נפרד. ונראה שהיכולת לחוש את גבולות האני כמשהו לא שקוף ובלתי חדיר, הוא חלק מהותי בהפרדה זו. אנשים עם גבולות מטושטשים וחדירים, יחושו בקושי כשהם בחברה – הם נאבקים במבט שכמו הופך אותם לאובייקט, ומאיים עליהם בעצם הסתכלות זו.

אבל מדוע הגבולות שלהם מטושטשים?

מדוע כל מבט מאיים עליהם?

עד כמה זה קשור ברעיון שהם הפנימו – שכך אמור להיות אדם הגון – שקוף?

ועוד כותב לאינג:

"אמנם מנקודת מבט ביולוגית, עצם עובדת ההיראות חושפת בעל-חיים לסכנת ההתקפה מצד אויביו, ואין בעל חיים ללא אויבים. לכן, היות נראה, הוא סיכון ביולוגי בסיסי. היות אי נראה היא הגנה ביולוגית בסיסית. כולנו משתמשים בצורה כלשהי של הסוואה…"[5]   

וכך לראשונה מזה חמישים שנה יכולתי לראות ששקר הוא לא בהכרח, ולא תמיד מידה מגונה.

* * *

אני רוצה, אם כן, לתקן – יושר הוא לא מצב פסיבי של הינתנות לצפייה – שקיפות שבאמת לא יכולה להתקיים, ואשר על כן היא תמיד רק חזות של שקיפות. יושר הוא יוזמה, מעמד אקטיבי של הבוגר, שמתייצב ובוחר מה להראות ומה לא.

ואת הרוב, זה מובן מאיליו, אני לא מראה.

וכשאני מסתיר, זה לא מכיוון שאני שוחר רע, לא ידידותי וכן הלאה. הידידותיות שלי היא בחירה והכרעה. והזולת, בלי לחדור במבטו, יצטרך לסמוך עליה. ואני, אצטרך לסמוך עליו שידע לסמוך עליי גם בלי שאתפשט לפניו, ואוכיח באותות ובמופתים שאין לי מה להסתיר.

יש לי מה להסתיר. תמיד. אני לא קורבן של הסתרה זו – אני מנהיג אותה. ובוחר מה להגיד ובאיזה אופן להגיד. פנימיותי היא סוד, זה את פירותיה שהזולת מקבל מתוך יוזמתי שלי. עליו לכבד אותי כשם שאני מכבד אותו, לקבל את מה שאני מציע לו.   

* * *

במובן הזה היושר כיוזמה הוא המידה המשלימה למידה אחרת – האיסור לדעת את האדם. 

הזולת הוא סוד, אין לסכם אותו.  

אבל במקביל גם אני הנני סוד.

אני לא יכול להציע את עצמי באופן פסיבי למבט, בלי לפגוע גם בי גם בו.

* * *

כעת אני יכול להבין באפן ברור יותר מדוע האיסור לשקר לא מופיע בעשרת הדברות.

התורה, שהייתה רגישה מאוד לעַבְדוּת, ואשר כל כך הרבה מחוקיה היא ייסדה מסביב לרגישות הזו לאחת הטראומות הגדולות ביותר של האנושות, מעולם לא ציוותה לא לשקר.

"אל תשקר" היא דרישתו של האדון אל העבד. וכשם שהתורה ציוותה על שמיטת חובות ושמיטת עבדים, כחלק מהתמודדות עם הכאוס החברתי שמניבה העבדות, כך היא הכירה בזכותו של עבד לא להיות שקוף לאדוניו. והשורש של מה שהיא כן ציוותה – אל תענה ברעך עד שקר – אינו ב"אל תשקר", אלא דווקא ב"אל תענה את רעך". התמונה שעולה לעיניי בפרשנות זו היא דווקא זה של עבד אחד ש"מלשין" על עבד אחר בפני אדונו – ועל זה בעיקר האיסור.

כרגיל, בתורה, אפשר ללמוד הרבה מן הדקויות בביטוי. ואכן, לא נאמר אל תענה ברעך עדות שקר, שזה היה שם את הדגש על העדות ותוכנה (אמת או שקר), אלא אל תהיה עד שקר – מליץ-רע. וכמו שאני מבין זאת: עדיף שלא תהיה בכלל עד (כמו שאומרים על לשון רע, שגם להגיד דברים טובים על אדם יכול להיות בגדר לשון הרע). ואם כבר נגררת למעמד הזה, אז בוודאי אל תשקר. או בניסוח אחר: אל תלשין בכלל, לא לטוב ולא לרע לא אמת ולא שקר. אגב, בניסוח השני של עשרת הדברות המופיע בתורה, בכלל נעלמת המילה "שקר" ולשון המקרא היא "אל תענה ברעך עד שווא", וזה עוד יותר מדגיש שהשורש איננו באיסור על השקר, אלא באיסור על ההלשנה. ומה שאדם אומר או חושף ומה שהוא לא – זו חירותו, ואין מתערבים בכך. ואני בהחלט יכול לדמיין אדם הגון שמשקר לאדונו כדי לא "לענות ברעו עד שווא".[6]

הלשנה, משמע, הפיכת אדם אחר לנראה, גם כשהוא לא חפץ בכך.

* * *

ולבסוף, איני יכול שלא לחשוב על המבחנים וההוראה "לא להעתיק", שבימי תלמידותי נתפסה ממש כעקרון מוסרי, לא בלתי קשורה לצוו לא לשקר. בבגרותי ראיתי כאן את הדורסנות של עולם המבוגרים, ושאלתי בכאב – הרצחת וגם ירשת? לא די שאתם מביאים את הילדים לכלא, אתם גם אוסרים עליהם לברוח ממנו בשם עקרונות מוסריים? תעתיקו, כל עוד אתם יכולים ובכל דרך – מה שאינו מוסרי אינו ההעתקה שבה אתם מנסים לעזור לעצמכם, אלא המבחנים עצמם. 

והמבחנים, הרי הם שוב חלק מאותה דרישה לשקיפות, לחשיפות, שעומדת בבסיס "ידיעת האדם" שאין מניחים לו להיות בסודו.

על השקיפות הזו כתב גם פוקו בכתביו השונים, למשל, כשהוא מתאר את מגדלי השמירה של בתי הכלא שביקשו לחדור דרך כל פרטיות אפשרית כחלק מאקט השליטה ומאבק הכוחות.

* * *

מה, אם כן, נותר, מן היושר, אחרי שמבדילים אותו ומקלפים ממנו את הדרישה לשקיפות?

אני עדיין חש בתוכי את פועלה של ההתייצבות הישרה – הנכונות והצורך לחיות חיים ישרים שאינם מתחבאים, מכיוון שהם מכירים בזכותם להיות. אני רואה את ערכה של התייצבות זו, ולא פניתי ממנה למחוזות אחרים. אבל, בכל זאת, דבר מה התחדש ונעשה מדויק יותר, כשהבנתי את היושר כמעמדו של הבוגר, כיוזמה יוצרת, ולא כהינתנות פסיבית.

אמת היא אקט מחולל, והיושר הוא מהלך יוצר של הבעה, ויצירת מגע – חירות.

אני ישר לא בזה שאני נמנע מלעצור את המבט המחטט, אלא בזה שאני חש בעל בית ומארח את מי שאני רוצה לארח, ולא מארח את מי שאני לא רוצה לארח. אירוח הוא הכנסת אורחים – יוזמה, לא פריצות.

 

 

 

 

 

[1] לא תענה ברעך עד שקר, זה נוסח הדיברה, ובמשך שנים רבות, ובלי יותר מדי להתעכב על כך, ראיתי כאן ניסוח קצת מתפשר של הצו "אל תשקר". שיערתי שהיו לפשרה זו סיבות, אבל הייתי משוכנע שזה אכן מקורו של הצו – אל תשקר. בכל זאת נשארה תהייה באשר לכך שזה לא נאמר במפורש.   

[2] זה לא מוסר העבדים היחיד שאנו מכירים, אחד נוסף הוא האיסור על הבטלה. למעשה יש עוד רבים והם כולם מגלמים את ההפנמה של מקודי כוח חיצוניים, הדרושים מאמץ ופיקוח, בערכים של צייתנות, המאפשרים שליטה יעילה יותר. 

[3] "האני החצוי" ר.ד. לאינג הוצאת הקיבוץ המאוחד (1978)

[4] שם עמוד 81

[5] שם עמוד 83

[6] העובדה שמשמעות זו של "אל תענה רעך עד שקר" התעמעמה במהלך השנים, מורה על כך שבמובן מסוים התרחקנו מן ההקשר של חברת העבדים ושוב איננו מבינים את נסיבותיה החברתיות, אבל במובן אחר אפשר שהדברים הופנמו כל כך, נדחסו פנימה, עד ששוב אינם חשופים לפנינו – אבל העבדות עדיין כאן. ובמה שקשור לעבדות – שום דבר אינו פשוט בעבדות. היהדות, כך אני מאמין, היא התנועה החברתית הגדולה ביותר שקמה כנגד העבדות של הזמן העתיק, ובו בזמן המאבק בעבדות הוא הציר המרכזי שלה.

Share

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

טוען...